יצאנו בקושי רב מהאמפי המהממת אחרי שחגגנו חנוכה עם הסופגניות הכי טעימות בעולם של שרמילה (בעלת הגסט האוס של המטפסים בהאמפי – goan's corner). כמובן שלא פסחנו גם על הסופגניות הפחות טעימות של הבית היהודי. הלכנו לישון מפוצצים ולמחרת יצאנו על הבקר ל 3 שעות נסיעה שהובילו לחצי יום ל BADAMI. המדריך טיפוס וחברו חיכו לנו על הכביש מחויכים ונחמדים.
את הטיפוס מזמן רציתי לחזור ולעשות. טיפוס צוקים. ואחרי שהאמפי עשתה לנו חשק החלטנו לנסוע ל- badami ולשחזר טיפוס כולל הובלה ופתיחת תחנה ופינויה.
שרמילה שידכה לנו את המדריכים בסכום מגוחך של 150$ לכולנו-3 ימים כולל ציוד. החלטנו ללכת על זה! למרות שהכינו אותנו שמדובר בעיר הודית אמיתית, הומה צפופה, מלוכלכת ורועשת. למרות שהיינו מוכנים לזה. למרות שהכרנו הרבה כאלה. היה כמובן, כיאה לעיר הודית, כל פעם מחדש, מפתיע, קשה ועמוס.
הטיפוס היה החלק הכייפי של היום אבל כל דבר שמעבר היה קשה. בעיקר בהתחלה. ההליכה ברחוב העמוס. הלכלוך באתר טיפוס. הקופים העקשניים. השירותים הציבורים. הכל.
למרות שכבר טיילנו מעל שנה בהודו, גילינו להפתעתנו אוכל מדהים שנקרא kalu dosa ובסכום הזוי של 20 רופי למנה (1 שקל). אכלנו כמו מלכים. במקום פשוט ופצפון אצל משפחה מקסימה ומלאה בחיוכים. מנה הכוללת 2 דוסות ענקיות ו-2 רטבים טעימים ביותר.
בערב הלכנו עם המדריך הראשי והחבר שלו לראות מועדון בו לומדים ריקוד בנים. הריקוד מזכיר שילוב ברקדנס, היפ הופ ומחול. ריקוד הודי. בקולי קולות כרגיל. כל כך שונה מהריקוד בארץ ובטח שונה כי היה מלא בבנים מחוייכים שרוקדים בתנועות קופצניות ובקצב מופלא עם בטחון מלא.
בערב חזרנו עייפים, מלוכלכים אך מרוצים והתקלחנו במקלחת שדה בין כל הבקתות הפשוטות של תושבי השכונה. כולן התגברו על המשימה בגבורה. קינחנו בישיבת וקריאה לאור ירח על הסלעים באזור וישנו כמו גורים ברכב.
בבקר היינו צריכים להתמודד שוב עם השירותים. הרגשנו כמו בשאנטארם (למי שקרא את הספר). היו שרותי נשים מאחורי הקיר. כל הנשים יחד. יכולות להסתכל זו בזו בזמן היציאות. החלק הכי קשה מלבד המבטים והנוכחות של כול בנות השכונה הוא שעוד לא סיימנו להשלים עם המראה ועם היציאה וכבר הגיעו חזירים וזללו את הקקי שלנו בתאווה. אז הבנתי איך הכול נראה הרבה יותר נקי ממה שציפיתי. זה היה אחד המקומות והשלבים הקשים לנו ותהינו כמה נשרוד כאן........
לאורך הימים ניסינו להבין למה יש להם בית אם כל הפונקציות שלהם נמצאות מחוץ לבית?!?! הבית קטנטנן ומכיל חדר וחצי. המים בחוץ. השירותים בחוץ. המקלחת בחוץ. ישנים בחוץ. מבשלים בחוץ. נחים ובוהים בחוץ. אולי הבית נועד לשמור על הציוד שיוצאים ממנו?
ועכשיו לחווית הטיפוס
חווית הטיפוס היא משולבת בהנאה והתמודדות עם פחדים כאשר בדר"כ המוח מנצח על היכולת. כלומר ברוב המקרים אם אנחנו לא מצליחים לעשות מסלול מסוים הסיבה נובעת מתוך פחד שמגיע מהראש הרבה לפני שחוסר היכולת הפיזית נכנס לתפקיד.
בגלל כמות הקופים המפחידים הצטיידנו במקלות ואבנים. כל פעם אחד היה צריך להיות דרוך ולשמור שהקופים לא יפגעו בנו, יגנבו ציוד או אוכל כמובן. לפעמים התחלנו בטקס האכלת הקופים לפני הטיפוס. הבאנו להם מלא שאריות פרות וירקות וכך היה לנו שקט מהקופים השבעים ל3-4 שעות. במהלך הימים הבאים התרגלנו לנוכחותם וכבר לא חששנו מהם כלל.
את הפסקת הצהריים נהגנו לבלות מתחת לעץ בבית של גנש המדריך. המקום פשוט וחסר כל. אבל כלכך שקט, נעים ומשרה תחושה מדברית. הבנות הבינו הפעם לעומק את משמעות החיסכון במים כשאתה סוחב דליים..... כמו בשכונת העוני בבומביי... גם פה פעלה משאבה לשאיבת מים כשעה בבקר ואחרי מילוי המיכלים אין אפשרות להשיג מים מעבר לכמות. שאנטאראם לגמריי.......... שוב. גם כאן כמו בהרבה חלקים בהודו ובמזרח בכלל, לזמן אין משמעות. אין מה למהר. כל יום דומה לקודמו. תמיד שווה להפסיק ולבהות במה שקורה בחוץ. גיסתו של גנש ואמו התחילו לסרק אותנו למרוח שמן, להוציא כינים ולעשות תסרוקות. ביום הראשון הן ראו שאנחנו יושבים על האדמה ולכן הוציאו לנו החוצה שמיכה וכריות והרגשנו כמה מדהים שאלו אנשים שיש להם כל כך מעט והם עדיין בנתינה ומנסים לחשוב איך לתת לנו תחושה נעימה ונוחה.
אחרי מנוחת צהריים, קריאת ספרים והנאה בצל מדברי יצאנו לטיפוס נוסף של אחה"צ ולעיתים קרובות נכנסנו לשעות החושך. שמחנו כי ידענו שמחכה לנו ארוחה מפוצצת וטעימה לכל המשפחה שעלותה לכולנו כעלות ארוחה אחת במסעדות בהאמפי (180 רופי – לכולנו יחד!) קנינו כפכפים שוב כי הקודמים נקרעו ב 130 רופי והמשכנו לאולם הספורט לראות הפעם מחול של בנות. הילדים מתאמנים כל בקר ב- 6 בבקר וכל ערב ב- 18 בערב על הריקוד. בנסיעה לשם ומשם 2 המדריכים הצטופפו להתיישב על כיסא אחד. ולמרות שנתנו להם מקום והיה מלא מקום באוטובוס שלנו הם התעקשו להיצמד זה לזה בחיוך ענק. מה ששוב ושוב מזכיר לנו כמה הם רגילים לחיכוך, צפיפות, דוחק והם פשוט אוהבים את הביחד הזה שלהם.... צפוף צפוף....
במהלך אחד הטיפוסים, הופיע על הקיר קוף חמוד שניסה לשחק עם שיזף והחבל בזמן שהיא טיפסה למעלה. מעבר לזה שקצת הפתיע והפחיד אותה, זה היה ממש מרגש ומקסים שהוא פשוט רוצה לשחק ושיזף שיתפה אתו פעולה
לקראת סוף השהות שלנו, התחלנו ללמוד להוביל. כמובן שגומא העיזה ראשונה והצליחה בלי להניד עפעף. אחריה אושר . אני התמהמתי ועצרתי בדרך. וכליל למרות הפחד התגברה על הכול והגיע לפסגה ופתחה תחנה לבדה. RESPECT !!!!
לסיכום, את הטיפוס רצינו לעשות כבר כמה שנים טובות ובגלל העלויות הגבוהות וחוסר הזמן של המערב לא הצלחנו להתפנות לכך. אך מעבר להגשמת חלום קטן שחשקנו בו מזמן, הרגשנו שזו היתה חוויה מעצימה מכמה מובנים. כמובן שיש את ההתמודדות עם הפחדים של עצמך, ההנאה שבספורט והשהייה בטבע, התמיכה המשפחתית אך מעבר להכול. זוג המדריכים היו זוג ליצנים אחראים ומתוקים שלא עזבו אותנו לרגע. נתנו תחושת בטחון והכניסו אותנו לביתם. למדנו להכיר מקרוב משפחה ענייה בהודו אך מאושרת בחלקה, אנשים טובים לב, תרבות חמה ופתוחה והמון שמחה ואהבה.
נפרדנו מכולם בעצב ובתקווה שיבוא יום ונפגוש אותם שוב ועד אז ....נאחל להם שיצליחו ויגדלו ויקימו מרכז טיפוס רציני בבדמי וישארו תמיד חברים טובים ומחוייכם ביניהם מלאי שמחה ושאיפה.
