המסע התחיל לפני הרבה שנים.......
ברגע שנפגשנו, באותו רגע כבר ידענו שמצפה לנו מסע ארוך ומאתגר אך עם הרבה אי ודאות.
לא ידענו מתי, לא ידענו לאן ולא ידענו מה יהיה ההרכב שלנו, אבל ידענו שזה יקרה.
לאחר התכווננות ארוכת טווח ומאמצים אינסופיים להיפרד מהמוסכמות, מהפחד, מהחרדה ומההיגיון ולאחר ששאפנו הרבה תעוזה, אומץ ואולי קצת טמטום, הצלחנו להשתחרר מהעבודות שלנו ומעולם השפע והנוחות. לקחנו עוד שאיפה ענקית של הרפתקנות וערפל והבנו שהגיע הרגע להתחיל את המסע המשפחתי שלנו כי אם לא עכשיו אז אימתי..........
הרגשתי שבקושי הצלחנו לצאת לטיול. הכול הצביע נגד היציאה לטיול. המשפחה המורחבת שלא תמכה ברעיון כי חששה לשלומנו ולחינוך של הבנות. העבודה של אושר שסירבה בכל תוקף להיפרד ממנו, העבודה שלי שבדיוק ברגע היציאה העלתה אתגרים וסקרנות שחיכיתי להם זמן רב, בית הספר המיוחד של הבנות שמאד קשה לוותר עליו ועל המורים הנערצים והמיוחדים שלו, המחשבות על מה נפסיד אם לא נהייה נוכחים בו בהיבט חברתי והתפתחותי, החיים ביישוב הייחודי שלנו שפתאום החל לפרוח ולהתמלא במשפחות צעירות ואוירה נעימה, הפרידה מחברים יקרים ותאריך היציאה שבגלל מגבלות שונות לא תאם להרבה דברים מסביב כמו שנת לימודים, שכירות של הבית ועונות השנה. כמובן שתמיד ברקע קיים ונושם לו המוקש העיקרי, שתמיד מפחיד לקחת בו סיכון וזהו עניין הכסף. כל הזמן קפצו לנו 'שדים' שפסלו את הרעיון והחזירו אותנו למציאות. לאחר שיחה עם יעלי (גרונר) היקרה, למדתי ממנה משפט שעוזר לי כל הזמן מאז: "אלו לא שדים. אלו מלאכים ששומרים עליכם. אם הטיול צריך לצאת לדרך, הוא יצא. המלאכים, תפקידם להעלות בפניכם את הקשיים, הוויתורים שיש לעשות כדי להגשים את החלום, איזה סיכונים אתם לוקחים ומה משמעות הטיול עבורכם. אם הרצון להגשים את החלום חזק מהכול אז זה יקרה פשוט בצורה מפוכחת ומחושבת".
בהתחלה זה באמת מאד מפחיד לקחת החלטה כזו. ומאד לא הגיוני. ותמיד יש סיבה 'למה לא ללכת על זה'. אבל אחרי שמחליטים להגשים חלום וללכת איתו עד הסוף. פתאום התמונה מתחילה להתבהר והדרך מתחילה להיסלל, למרות שעד הרגע האחרון (בניגוד לרצוננו) לא היה ברור אם נצליח לצאת לטיול או לא.
מאבק קטן ומתסכל נוסף פרץ כשהתחלנו לנסות להתמודד עם הבירוקרטיה של ביטול וארגון מחדש של כל הוראות הקבע מול חברות התקשורת, חברות הביטוח והוראות קבע אחרות. זה היה בהחלט תהליך מעיק, מייגע ומלא בעצבים, המתנות ושריפת זמן. אך לאחר שהצלחנו במשימות אלו, התחושה הייתה מרעננת והכניסה המון סדר לחשבון הבנק שמזמן היה צריך להיעשות ונתנה תחושת חופש קל.
השלב הנחמד עבורי מכל ההחלטה הזו היה שלב האריזות. ארגון וסידור הבית. פינוי ומסירת החפצים המיותרים והתארגנות לטיול במינימום ציוד. לכל אחד מאיתנו הקצבנו 2 חולצות קצרות, 2 מכנסיים קצרים, 2 גופיות ארוכות, 2 מכנסיים ארוכים, מעיל, כפכפי אצבע ושק שינה. בנוסף נכנס הציוד המשותף, שכלל ערכת כלי רחצה ובה מברשת שיער אחת (כן! 4 בנות ואמא על מברשת שיער אחת), מסרק כינים כמובן, חוט דנטלי, שמנים אתרים נבחרים (לבנדר ועץ התה) ומי פה המשובח של צמחי יתיר (מגלי ונועם היקרים), ומחשב כבד שהתקמצנו להחליפו לאחד קטן וקומפקטי (וחבל שלא עשינו זאת). לצד אלו, כל אחד מאיתנו זכה לאישור של 2 ספרי קריאה, חוברת לימוד באנגלית ומתמטיקה. כל אחד היה אחראי על חפץ משותף לכלל: ערכת עזרה ראשונה, ערכת תפירה, ערכת משחק שמנתה 4 משחקי קלפים ושח קטן, ערכת פנסים וערכת מטענים. לקחנו פלאפון ל-2 הגדולות (שתוכלנה להיות בקשר עם חברות בארץ ללא תלות בנו) ולנו ההורים. יצאנו לדרך עם תרמיל אישי לכל אחד מאיתנו נעלי טיולים והבגדים שעלינו. כשהבנו שיש אפשרות לקנות כרטיסים מוזלים ללא מטען – וידאנו שלכל אחד מאיתנו יש תיק שמשקלו לא עולה על 7 קילו ויצאנו לדרך!
********************************************************************************************************************************************
ואז יצאנו............יצאנו בחלקים. הגדולות טסו לדודה היקרה מכל בלוס אנג'לס. אני והקטנות יצאנו אחרי שבועיים לאותו כיוון. ואושר יצא לאחר שבוע ליפן. לאחר כעשרה ימים מרגע יציאת האחרון מהארץ (אושר) ולאחר כחודש וחצי מיציאת הראשון מהארץ (כליל וגומא) – נפגשנו כולנו ביפן. וכאן התחיל המסע המשותף שלנו כמשפחה. רגע שחיכינו לו הרבה בעיקר בגלל שעות העבודה הרבות שאושר בילה בעשור האחרון בעבודתו הטובענית.
הצבנו לעצמנו תקציב חודשי של 2500-3000 $ לחודש ויצאנו (התקציב לא כולל כרטיסי טיסה וויזות).
את שלב קניית הכרטיסים למדנו היטב בשנה האחרונה ואושר התמחה במציאת כרטיסי טיסה זולים במיוחד דרך יעדים הזויים, זמני טיסה ושעות המתנה לא הגיוניות. אבל עם ארגון נכון, הצלחנו לראות בזה התחדשות, עניין ותועלת. כך יצא שמצאתי את עצמי בבית של עינתי בדנמרק. עינתי היא חברת ילדות שלי שהתחתנה עם בחור דני. היה מאד מרגש למצוא טיסה זולה שתעבור דרכם. וכך היה. היא אספה אותנו משדה התעופה בדנמרק ובילינו יחד 24 שעות מקסימות. במדינה ירוקה. מהממת. עם מרחבים אינסופיים והמון חוות סוסים מסביב. אומנם היה קר באופן שלא מוכר לנו אבל היה מאד מרגש לראות את החיים שלה בדנמרק בניגוד לכל הפעמים שאנחנו נפגשות בארץ כשהיא באה לבקר את משפחתה ואותנו.
עם הדודה הכי הכי..............
הטיסה הבאה לקחה אותנו לקליפורניה לבקר את הדודה האהובה שלנו, גרסיאלה, ולחבור ל-2 הבנות הגדולות שנהנו מטיול (שהן שילמו עליו במלוא כספן ועבדו ועמלו בשבילו) ופינוקי בת מצווה מדודה. לאחר כמה ימים של בית, הבנות התחילו להוציא את ילדי השכונה למשחקי כדור ומחבואים ברחוב – תופעה שלא הייתה מוכרת כלל לתושבי השכונה בלונג ביץ' ועד היום אנחנו מקבלים מסרי געגועים מהילדים שם. בתום כחודש, נפרדנו בעצב רב מדודה וטסנו לאושר שבזמן הזה כבר הגיע ליפן (כנגד כל הסיכויים) וניסה לקנות מכונית קרוואן לטיול שלנו, בעזרתו האדיבה וחריצותו המיוחדת של דני (מכר ישראלי עם נסיון רב בחלקי חילוף של רכב, שהתחתן עם יפנית וגר שם כבר כמה שנים).
אז...............הגענו ליפן. ההתרגשות הגדולה והחידוש מרחפים מעלינו כל רגע. מהרגע הראשון היה הכול כל כך שונה וחדש שהיה ממש קשה להכיל את השוני. הכול מתוקתק, נקי, מסודר, מעניין ומסקרן. התחלנו את הטיול באזור כפרי שנקרא SHISUI והתחלנו בארגון וסידור הקרוואן. תפירת וילונות, בניית מיטה נוספת, התקנת חגורות בטיחות וניקיון. כבר במהלך השבוע הראשון גילינו את ONSEN - המעיינות ואמבטיות חמות שעוד נרבה לספר עליהם בהמשך. וביקרנו במקדש הגדול בנריטה שכולו עטוף בגינות יפניות, נחלים ועצים מטופחים ומסודרים להפליא, פינות ישיבה ופרגולות.
תנור קרמיקה מקדש בנריטה אפילו ג'אנק פוד בריא ביפן
ואז התחלנו לנסוע. הנהיגה בקרוואן גם היא מאתגרת. בייחוד ביפן. הנהיגה הפוכה ממה שאנחנו רגילים והרכב גדול. בשל עלויות גבוהות של כבישי האגרה ביפן, נסענו רק בכבישים צדדים וגילינו נהגים זהירים איטיים ומתחשבים בכל מקום. לכן, התחלתי לנהוג במרץ תוך גרירת ענפים ומדי פעם מראות. שהרי הרכב שלנו הוא בגודל של 4 רכבים יפניים ממוצעים והכבישים צרים!!! ואז הבנתי בשביל מה היפנים בטויוטה המציאו את הקיפול המטופש של המראות.
את הטיול התחלנו בצפון. באזור שנקרא NIKKO. אזור מלא באגמים, שבילי הליכה ומפלים וכביש 122 המיוחד במינו ולצידיו אגמים ועצים עצומים. התקדמנו לכיוון אזור מיוער ונרדמנו בלילה במקום קצת תמוהה אך בבקר גילינו את המנזר KOKOZU בגובה 1100 מטר. וצעדנו אליו כ 5 קילומטר בתוך היער ובעלייה. בלילה ראינו איילים והיה מאד מרגש. לאחר כמה ימי נסיעה ובילוי בעיירת מעיינות שנקראת BESSHO ונהיגה בכבישים עוצרי נשימה (177, 143) הגענו לאזור שנקרא HIRAYU ונקלענו לבית יפני (HYRAGANOKOGEN) מסורתי עם תצוגה של כלים ומטבח של פעם. והיה מאד יפה לראות ולדמיין מה היה פה פעם ואת השימור של המקום. באותו ערב גילינו את ה ONSEN הכי חמוד שהיינו בו. אולי כי היה חינם ואולי כי היה בתוך ערמת אבנים וחורש אבל שרצנו בו בקר צהריים וערב . בעיקר בגלל מזג האוויר הקודר שהופיע לנו יום אחרי יום. בשלב זה כבר התחלנו להבין שאנחנו עם עצמנו והקרוואן נמצאים במדינה שהחורף בה קשה מאד והאנשים מאד סגורים וכדאי שנתחיל ליזום מפגשים אחרת נמשיך בבדידותנו לאורך כל המסע.
לאורך כל המסע הבנות עשו דוקטורט על השירותים הציבוריים. הן מבלות שעות וחוקרות את כל הטכניקות שיש וחלקן לא רוצות שנגיע להודו אחרי השדרוג פה. מדהים לראות שירותים ציבוריים מתוקתקים בכל מקום ולאורך כל הדרך. נסענו במנהרות אינסופיות בתוך הרים וגשרים ארוכים בגבהים מטורפים. אלו היו הרגעים שלא הספקנו לחשוב על סטטיסטיקת רעידות האדמה ביפן. הנוף עוצר נשימה. ירוק... ירוק.... ירוק. מיוער בעוצמה בלתי נתפסת ובגלל שבחרנו בכבישים שאינם כבישי אגרה, הדרך הייתה ארוכה ואיטית אך מרתקת ולא צפויה.
לאורך הכבישים התמכרנו לגינות הירק המושלמות בצידי הדרך. כמעט לכל בית בכפר יש כדונם אדמה (ולפעמים יותר) ובה גינת ירקות מושקעת ושופעת שהיפנים (בד"כ מבוגרים) מטפחים בסבלנות, דיוק ואהבה אינסופית. התאהבנו בתפוחי עץ שכמותם לא אכלנו וגודלם לא ראינו. קנינו ישירות מהכפריים ולא הפסקנו לחלום על התפוחים האלה לאורך כל הטיול. נראה כאילו כל תפוח קיבל יחס אישי מבעליו. טעים!!!!
חשוב לציין שלאורך טיול ארוך תמיד יש נושאים שעולים וחוזרים על הפרק ואחד מהם הוא נושא העלויות. הרי בטיול של כמה חודשים ההתייחסות לכסף ולתנאי המחייה שונים לחלוטין מטיול של שבועיים. מאחר ויפן נחשבת מדינה יקרה מאד בתקופה זו, חששנו מאד לעלויות הטיול ביפן. בדיעבד הופתענו לגלות שההוצאות שלנו ביפן היו הנמוכות בטיול וזאת הודות לרכישת הקרוואן שאיפשר לנו אפס עלויות לינה, בכל מקום ובכל שעה ובכל מצב ובישולים ברכב שמאד פישטו את הנושא השני שעולה בטיול ארוך עם ילדים והוא האוכל. אז למרות שיפן יקרה, כל עולמנו היה סביב הקרוואן הקטן שאפשר לנו מפלט מהקור, הרבה חוץ, והתכרבלות כייפית בלילות, בלי מסעדות ובלי מותרות. אכלנו המון אצות, אורז, תפוחים, כרוביים, בננות, דגים וביצים. כאשר כל אלה זולים בהרבה מעלויותיהם בארץ. הכנו הרבה סושי ואוני גירי (משולשי אורז) ואף גילינו שבגלל שהיפנים אוהבים ומקפידים על אוכל טרי, בערבים אחרי השעה 20:30 מצאנו מדפים ואוכלים מגוונים בהנחות משמעותיות וקנינו אותם כדי להאכיל את הגדוד שלנו ביום המחרת. כך הצלחנו לשמור על תקציב מרשים של 30-60$ ביום הכול כולל הכול!ביפן!
בגלל הצפיפות בקרוואן ותנאי השירותים הלא נוחים (ואולי אלו היו סתם תירוץ כי לאפשר לנו התפנקות במעיינות החמים) העדפנו להתקלח ONSEN שאפשרו לנו בילוי משפחתי, ניקיון ותרבות כאחד. כמובן שלאורך כל הטיול היו לנו ויכוחי תקציב. השתמשנו בתוכנה TOSHL המיועדת לעקוב אחרי ההוצאות. בנינו רישום של הוצאות אוכל, תחבורה, בריאות, בילוי, ויזות , כרטיסי טיסה וקבועים (משכנתא וכדו). בכל פעם מחדש עלה ויכוח משעשע האם ה ONSEN הוא בילוי שכך אני חשבתי או בריאות שכך אושר חשב. מזג האוויר היה קפוא וחיכינו לימי המקלחת שהיו כ 2 בשבוע. גילינו את ה-onsen של המקומיים שנקראים למעשה local bath ומאותו רגע הרשנו לעצמנו ליהנות מהם ללא חשש לתקציב הטיול.
לצערנו עדיין לא יצרנו קשר עם המקומיים כי למרבה הפלא הם חלשים מאד וחסרי בטחון בשפה האנגלית. השילוט בכבישים גדולים הוא באנגלית אבל כל השאר – רק יפנית. מה שגרם לנו לבלות שעות מיותרות במכבסה לגלות מה "כוונת המשורר" , או בקניות אוכל בשקיות ללא פירוט המרכיבים באנגלית מאחור, או בחיפוש מקומות במפה. זה מפתיע שמדינה כה מתקדמת היא כה פרימיטיבית. תופעה זו ראינו במגוון מקומות כמו אינסוף בתים רעועים ונטושים. מקדשים בתוך ערים ענקיות, קימונו ובגדים מסורתיים לצד בגדים שלא היו מביישים אירופאים. קידמה טכנולוגית בכפרים שכוחי אל. אבל מה שכן. הכול מתוקתק! גם הכבישים הצרים בגבהים וגם הגינות האישיות וגם הONSEN הפרטי והציבורי – הכול מצוחצח נקי ומסודר!
הבנות למרבה הפלא, רבות מעט ונתקעות מעט. כן יש הרבה עבודה של ניקיון, ארגון, הכנת אוכל, נסיעות אבל למרות זה. הבנות מאד עוזרות אחת לשנייה, מאוחדות, מדברות המון, מחשקות במשחקי דמיון אינסופיים ולומדות.
בשלב זה, הרגשנו שיש לנו פחות מרחב אישי וקיווינו שזה ישתפר לאורך הטיול ואולי כשניפרד מהקרוואן. הרגשנו בידוד חברתי גדול. שכן היינו ששתנו סגורים זה עם זה בקרוואן קטן כשבחוץ מאד קר ולא הצלחנו לייצר מפגשים עם אנשים. בשלב זה הבנו שהפתרון של ה WOOFING שזוהי אופציה של עבודה בחוות תמורת אוכל ולינה – יכול להיות מעניין עבורנו ועבור המארחים שלנו...אם יהיו כאלה. בהתחלה קיבלנו הרבה סירובים. והביטחון שלנו ירד. והבנו שבאמת להזמין משפחה כלכך גדולה לבית בכפר הוא כנראה משימה לא פשוטה ואולי לא אפשרית בכלל. אבל אחרי שניסינו ולא התייאשנו (בשני אתרים: WORK AWAY \ WOOFING ) גילינו שאולי יש עוד כמה משוגעים שסקרנים לראות מי אנחנו וחושבים שנוכל לתרום להם בדרך זו או אחרת ואז התחלנו לתכנן לנו מסלול חדש שבניגוד לטיול שמורכב ממקומות יפים שאנו רוצים לראות, הטיול הורכב מאזורים מעניינים עם חוות שרצינו להתנדב בהם.
לאורך הדרך בכבישים ובעצירות גילינו כמו בסיפורים על יפן שאכן היא מלאה באוכלוסיה מבוגרת ומעט מאד ילדים והמון כלבים. המבוגרים נמצאים בכפרים היפיפיים, עובדים בשדות ורוב הצעירים נמצאים בעיר. המון אוכלוסיה צעירה מעדיפה לא להתחתן ולהמשיך בחיי הרווקות ולעבוד קשה. והאוכלוסייה בכפרים מאד מזדקנת ובודדה. כך שרוב הזמן לצערנו לא מצאנו חברה לבנות והיינו מאד לבד. היחד שלנו חזק וחדש לכולנו אבל רצינו להכיר את היפנים מקרוב והעבודה בחוות אפשרה זאת. עבדנו בתמורה לאוכל ולינה , אך למעשה זכינו במפגשים מרתקים עם המקומיים והכרנו את האוכל המקומי שהיה הזדמנות נהדרת כי על המסעדות ויתרנו לטובת עמידה בתקציב.
בובות מריונטה בנייה מבוץ בחווה של ננקו ייבוש אפרסמונים בחווה
העבודה בחווה מאתגרת מכמה סיבות: קר מאד וכל הזמן אנחנו בשטח. צריך להיזהר שהקטנות לא מפריעות לנו לעבוד כמו שציפינו מעצמנו. האוכל.....והריח שלו.......מממ...........לחלקנו היה מעדן ולרובנו בעייתי. אני הרגשתי כמו לבלוע אומגה 3 .......... למרות שעם הזמן התחלנו להתרגל ולהתאהב באוכל היפני עד כלות. אושר עובד בעץ. אני עובדת בבוץ. כליל עובדת בבמבוק ביסודיות. גומא בונה גשר קצת מפחיד כהרגלה. ושיזף ודולב 'בודקות' כמה כפפות צריך לשים כדי לא להתחשמל מהכבל החשמלי שמונע בריחת פרות מהחווה.......
ההתנסות הראשונה שלנו הייתה חווה של ננקו. אישה כבת 60 שבחרה לעבור לכפר של הוריה לאחר כעשרים שנה באוסקה. היא הקימה חווה אקולוגית מהשטח של הוריה והיה מאד מיוחד להכיר ולעבוד איתה. ננקו חשפה בפנינו את כל כישרונותיה הייחודיים ובעיקר ההתעסקות בבניית בובות מריונטה מעץ וזהו שלב שהבנות בילו איתה ערב שלם במשחקי דמיון והצגות. המשכנו בלמידת אוריגאמי והכנת אוכל. בחווה עבדנו בשטח. האזור היה מקסים מאד פתוח ונעים. מדי פעם אכלנו עם המשפחה המורחבת שלה אמה, אחותה וידיד שלה. ואף נסענו איתה למעיינות חמים והכרנו את החנות הפופולארית והזולה לבגדים ביפן SHIMAMURA. אצל ננקו לא הרגשנו שעבדנו מספיק והיו לנו הרבה חששות שנפריע ונעשה בלגן אך ננקו נתנה תחושה מאד נעימה של נוחות הבנה וזרימה. למרות שזרימה ויפנים לא ממש הסתדר לנו בשום מקום עד הסוף.
פרידה מסאיאקה ומשפחתה בחווה במטבח עץ מקסים בחווה שיזף בקימונו שקיבלה במתנה
בחוות החלטנו לעבוד ולשהות כ 3-4 ימים ו 3 לילות כדי להימנע ממחנק ומעבודה מוגזמת או ממקומות שלא נעים לנו בהם וקשה לעזוב. ומצד שני, כן לתרום וכן להכיר אנשים וכל לטעות מאכלים מעניינים ומקומות ומקומיים. הבנות מאד אספו את עצמן ומאד השתדלו לעבוד, לעזור או לפחות לא להפריע אך לפעמים ההמתנה לארוחות המסודרות של הכפריים (7, 12, 17) קצת הקשו על השקט שלנו ומצד שני היה ממש כיף ומעניין לחוות את הקביעות הזו והשינה המוקדמת כשמחשיך.
ביום שיצאנו מהחווה של ננקו, חלפנו על פני מפעל סכינים MCUSTA ובגלל האהבה הגדולה של אושר לסכיני מטבח החלטנו לחזור ולשאול אם מותר לנו להציץ במפעל. היה מאד מרשים. הכניסו אותנו למפעל וראינו את כל המכונות ואת כל האנשים שעובדים בחריצות ובדיוק מפליא אך הופתענו לגלות שהרבה מהעבודה היא ידנית, סיזיפית וללא מכונות משוכללות. לאחר הביקור במפעל, עברנו בעיר חרבות עלובה שנקראת seki.
ירדנו דרומה מפאת הקור ועברנו בטעות דרך עיר עצומה Nagoya. אם עד עכשיו היו לי מילים לתאר מה זה עיר. אז עכשיו נגמרו לי המילים. זה גודל שאני בתור ישראלית ולמרות שטיילתי הרבה בעולם. לא מצליחה לתפוס. הרגשתי שאנחנו חוצים את גוש דן אבל פי 20 לרוחב לאורך ובעיקר לגובה. הרגשתי בתוך משחק מחשב ענק. שאם אתה עוצר לרגע אתה מיד נפסל. ואתה צריך זריזות ידיים ומחשבה כדי לשרוד. עברנו על גשרים עצומים, בתוך מסלולים צרים. מלא בניינים לגובה ואזורי תעשייה ענקיים ומללללללאאאא אנשים.
מתחילת השהות ביפן האוכל היה נושא שדרוש פיצוח. אנחנו רגילים לתזונה מלאה בפירות וירקות טריים ואותם קשה היה למצוא ביפן ואם מצאנו אז העלויות היו גבוהות מאד. למרות זאת לא רצינו לוותר עליהם אך מאד הגבלנו את עצמנו. וביום שיצאנו לכיוון MIE הרגשנו שהגענו לגן עדן כשנתקלנו בשוק חקלאיים וקנינו המון אפרסמונים קלמנטינות וירוקים. החלק הארי של הקנייה כלל אפרסמונים מיובשים. שלקחנו חלק בתהליך ההכנה שלהם כשבילינו בחווה של ננקו. אך לא זכינו לטעום בשל משך הייבוש הארוך........אני בהחלט חייבת לציין שזה להיט ופעם ראשונה שנתקלנו בזה. מצפה להכין בארץ.
לאחר הביקור בשוק ושיחת טלפון ממכולת נחמדה באזור, סאיאקה הגיעה לאסוף אותנו לחווה שלה. למעשה הגענו לחווה של זוג היפים בגיל ה 35 עם תינוקת מתוקה שאי אפשר לעמוד בפניה. הם רכשו שטח ענק באזור מבודד ומקסים. בנו בית מעץ ובוץ. בחצר במקום בו עמד בית כפרי ישן שופץ לו מבנה אטום לנגינה של הירו המוזיקאי וחבריו על תופים וכלי נגינה אחרים. למרות שהשטח מרשים מבודד ויפיפה, עברה בו רכבת אחת לעשר דקות ותהינו לעצמנו האם אי פעם היינו מסכימים להגשים את חלום החווה שלנו בארץ במקום בו רכבת עוברת בתדירות כזו. סאיאקה – אם המשפחה, מקסימה, מיד התחברנו בגלל הדמיון הרב בינינו בענייני חקלאות, אקולוגיה ,צריכה, תזונה ובריאות ואפילו תפירה, צבע וסגנון הלבוש. הירו - אב המשפחה, הינו מוסיקאי ובעל גסטהאוס בעיר, כך שנוכחותו בבית הייתה דלה. אך ברגע שהגיע.......היחסים עם ביתו היו מקסימים. באחד הערבים אף זכינו לראות אימון שלו ושל הצוות שלו בנגינה על תופים יפניים וגיטרה. היה מרתק ומרגש. הזוג היפני הקצה לשם כך חדר מוסיקה מבודד ומגניב בהחלט. בסוף האימון שלהם אחד מהחברה לימד אותנו ונשארנו לנגן כל יום בערב בהתרגשות יתרה. באחד הערבים הצעתי לסאיאקה עזרה בתפירת בגד. היא פתחה מכונת תפירה מופלאה וממש התלהבתי. אח"כ הוציאה המון בגדים ובסופו של דבר הציע לבנות לקחת במתנה 2 קימונו. הבנות התלבשו והתרגשו עד הגג. עבדנו מאד קשה בחריצות ובחדווה וסאיאקה הכינה אוכל טעים בטירוף ונהנתה מנוכחותנו בכל רגע למרות שאנחנו רבים מאד ומילינו את ביתם הפצפון.........
בהתאם להמלצתה של סאיאקה ובגלל כל כלי החמר שהיו אצלה בבית החלטנו להמשיך את דרכנו על פני כפרים יפיפיים של כדרים עם תנורי שריפה ענקיים וייחודיים ליפן ( IGA, NAGATANI, YAKI ). מאד התרשמנו ורצינו לקחת הכול הביתה, אך שוב ויתרנו על רעיון הצרכנות ועיצוב הבית. משם ירדנו לאזור מדהים שנקרא NARA. האזור מלא באיילים שליטפנו אותם כמו כלבים. זה היה באמת מוטרף, מרגש, מפליא ונעים. ובערב נקלענו לפסטיבל נחמד של סיבוב בובות בדמות אלים בגודל עצום, עשויות מנייר שבמהלך הסעתן ממקום למקום במעגלים, הקהל ליווה אותם בשירה תפילה ובלבוש ייחודי לטקס. המנטרה שלהם נשארה בראשנו זמן רב ......האסה....האסה.....
במקדש בנארא עם האיילים
אחרי כשלושה ימים (כי היה לנו ממש קשה להתנתק מהאיילים) הדרמנו ב NARA למקום בו יש הליכה על גשרים תלויים הארוכים ביותר בעולם. בדרך עצר אותנו מאמן קיאקים שמסתבר שהיה שופט באולימפיאדה ומעריץ את השייטים הישראלים והוא הזמין אותנו ליום ספורט שניהל באזור. כמובן שהצטרפנו אליו וכולנו קיבלנו קיאק ומשוט ולאחר מאמצים קלים נמצא קיאק מספיק גדול לדחוס את אושר לתוכו. בסיום הבנות קפצו למים הקפואים וכל שאר הילדים היפנים המאופקים והמעודנים לא הצליחו להתנתק מהאירוע. קיבלנו מגבות מתנה ושפע צילומים וחיוכים.
באגם עם המדריך שייט והילדים
פנינו המשיכו לכיוון KYOTO שהיא למעשה עיר וכידוע אנחנו מתנגדים בכל תוקף להישאר בעיר. אבל זו אמורה להיות עיר מהממת ומרתקת. מצאנו מקום לינה (חינם כמובן) בנקודת תצפית מעל כל העיר והופתענו לגלות שיש צעירים יפנים שמשוטטים בלילות ומצאנו שרותים אחד בכל יפן שהיו מוזנחים ומגעילים בצורה חריגה ולא תואמת למדינה. בבקר שוטטנו ברחובות היוקרתיים של העיר, עשינו כביסה תוך פענוח אותיות ומספרים ביפנית בחדר גדול עם נעלי בית מיוחדות שטוהרו ויצאו ממכונה כל פעם מחדש שהבנות הכניסו אותן והחליפו וזה אכן היה מרתק. במהלך היום ביקרנו במרכז לאומנויות לחימה. הוקסמנו למראה ספורט של חץ וקשת שכלל בעיקר נשים בנות 40-80. הספורט נראה מדויק ואיטי להפליא בלבוש מוקפד ויפיפה. אני כמובן איבדתי סבלנותי אך הבנות ואושר היו מרותקים ומרוכזים בכל תנועה (שארכה אינסוף שניות) צעד ומבט. ראינו חוג סייף, ג'ודו ואייקידו. כשבאחרון צפינו במדריכה יפיפייה שלווה ומחויכת בת 84. הבנו שאנשים יכולים לבלות שבועות וחודשים בעיר זו אבל לנו הספיק יום אחד ארוך וכבר באותו לילה החלטנו להמשיך דרומה עד שנתעייף ונעצור לישון. הבנות כמובן נרדמו די מהר אחרי יום הליכה ארוך ומלא גירויים של עיר ואנחנו עשינו לנו את הטקס הידועה של "נסיעת נעורים". מאז שכליל נולדה אהבנו ליסוע יחד בלילות כי יש בזה רגעים של שקט לצד שיח מאד נעים ורגוע שפתאום עולים כל מיני נושאים שבחיי היום יום אנחנו נמנעים או לא מצליחים להגיע אליהם. כמובן שלשיחות אלו מתלווה איזה ממתק אחד או שניים ושתייה טעימה. כך החזקנו מעמד עד 3 בלילה. ולשמחתנו תחנות ה SEVEN ELEVEN לא מאכזבות ותמיד מאפשרות שירותים נקיים ואסלה חמה, כיור לצחצוח שיניים ומרחב בחוץ לחניית הקרוואן ולינה ללא תשלום כמובן. צחקנו בליבנו שמרוב הפעמים שישנו בתחנות אלו הבנות עוד עלולות לחשוב ש SEVEN ELEVEN זה גטסהאוס.
בבקר קמנו ונתנו לכל אחת מהבנות 100 יין לקנות לעצמה משהו בתחנה וביקשנו שיתארגנו לבד ויכינו שעורים. כך זכינו לעוד כמה דקות לינה והמשכנו בדרך.
בזכות כשרונה הייחודי של כליל לליקוט. מצאנו המון פירות וירוקים בטבע כמו: תפוחים, אפרסמונים, ערמונים, אגוזי מלך, חומעה, קלמנטינות, תותים. גילינו מאכל של שיני שום מוחמצות שהיה מעדן ואסור לנו לשכוח להכינו בארץ. עוגיות אורז עם שעועית בפנים שנקרא מוצ'י. וכל מיני אוכל מקרוביוטי ביניהם ה'נטו' שאינו מתאים לעיקול לאדם המערבי למרות שאושר הסתדר איתו לא רע בכלל.
לצערנו נכנסו לכביש 2 שהיה מייגע ומשעמם וכל פעם שניסינו לצאת ממנו מצאנו את עצמנו בחזרה אליו. נעזרנו ב- GOOGLE MAP שבד"כ לא נטה לקצר בדרך והכניס אותנו לכבישי שדות אורז ופיתולים מוזרים בניגוד ל WAZE שהחליט לדבר אלינו ביפנית אז עליו ויתרנו. לאורך הנסיעות גילינו עוד כמה חנויות מעניינות. אחת מהן הייתה חנות לעבודות גינון ובית שנקראת KOMERI ועליה ציור של תרנגול. גם בה רצינו לקנות הכול מכלי גינון משוכללים, עבודה בעץ ועד מתקנים לייבוש פירות ומזרוני TATAMI לשינה. וגם הפעם התאפקנו והבנו שלא רלוונטי לזמן זה. חנויות נוספות ומעניינות שפגשנו היו חנויות היד שנייה. נקראות HARD OFF או BOOK OFF או MUSIC OFF בקיצור. כל דבר עם OFF בסוף. חנויות בגודל עצום. הכול ממוחזר ומשומש שם. הכול נקי ומתוקתק באופן לא מוכר בכלל לחנויות משומשות בארץ. זה היה פשוט מדהים להיכנס ולמדוד כל מיני תחפושות יפניות לא רלוונטיות, לראות כלי נגינה במצב מדהים ומיליוני בובות פרווה נקיות ומפנקות.
בשלב זה שכבר הבנו שמה שאנחנו מחפשים הוא חיכוך עם אנשים והסביבה ופחות נופים וטבע מצאנו עוד חווה שחיכתה וציפתה לנו מאד. בעלי החווה נשמעו מאד ידידותיים ופתוחים וכך הציפייה שלנו עלתה. ואז הגענו לחווה באזור יפיפה שנקרא YAMAGOCHI אבל הבית של הבעלים היה דוחה ועמוס במיוחד. עם ריח נוראי מהמקרר. אני רציתי לוותר מיד אך הבנות התעקשו להישאר ומצאתי את עצמי בלילה, ישנה בחדר על טאטאמי ומזרונים ומקווה שלא נצא משם עם פרעושים ופישפשים. בבקר הבנות המשיכו לפרוח ולשמוח ולעבוד בחריצות כך שנשארנו כולנו יחד עם הפרעושים והפשפשים. השתתפנו באירוע מפתיע של שריפת הבמבוק שבעצם הוא עשב מעצבן מבחינת היפנים ואני הרגשתי לא נוח לשרוף אותו כי הבמבוק הוא מוט\קולב\קישוט שאהוב עליי במיוחד. במהלך השהות בחווה עשינו טיול ונעצרנו מול בית שנראה נטוש אך קסום. התעקשנו להציץ ולאחר זמן מה פגשנו את הבחור בשנות ה 70 לחייו, הירו מטוקיו שהגיע לטפל באימו החולה. מסתבר שזה אכן היה בעבר בית מלכותי בן 150 שנה של משפחת אצולה וכל השדות מסביב היו שייכים לו עד שאמריקה כבשה את יפן ואז המשפחה נאלצה לוותר על רוב שטחיה והבנים יצאו לעיר והבית נשאר עם הזוג בני ה 94 ואין לאף אחד מבני המשפחה רצון לחזור לאזור. בגלל שהירו התרגש מההתרגשות שלנו למראה האחוזה הקסומה והעריך את הרצון , הצמא והסקרנות שלנו להקשיב עוד ועוד לסיפורים שלו על הבית והמלחמה והדורות שעברו בו, הוא הציע לקחת אותנו למקדש זן שמשפחתו תמכה בו כלכלית בעבר. המקדש הואר באופן חד פעמי בלילה שהגענו. ובפעם הראשונה הצלחנו להבין את המשמעות של הזן בסידור העצים, החצץ, האבנים , הגשרים והמים. הופנטנו. למחרת יצאנו לדרכנו שוב. הפעם ג'יימס, מתנדב נוסף ששהה איתנו בחווה האחרונה, החליט להעיז ולהצטרף אלינו לטיול. הוא נאלץ לשבת מאחור עם הבנות. היינו בטוחים שאחרי כמה ימים איתנו זה יספיק לו לנצח והופתענו מהרצון שלו להצטרף אלינו ולפטפט עד כלות נשמתו עם כליל וגומא שבינתיים תפסו בטחון מרשים ואוצר מילים גדול באנגלית ודיברו איתו בשטף וחפרו ללא הפסקה. בילינו כמה ימים בטבע באזור וולקני. וכל פעם הופתענו מחדש לראות מטיילים יפנים. בבודדים. עם ציוד מתוקתק אבל לבד. השיא שברמה החברתית היפנית היה שפגשנו זוג (גבר ואישה), שהגיע בנפרד עם 2 רכבי ספורט. וכל אחד ישב מול הרכב שלו והסתכל בפלאפון האישי שלו. לא כלכך ברור איך למרות שהמדינה מונה כל כך הרבה אנשים אתה כל הזמן מוצא את עצמך לבד בטבע. בעקרון בארץ, הרבה פעמים חיפשנו את הבדידות הזו בטבע אבל בטיול ארוך אחרי הרבה שבועות של בידוד חברתי, דווקא חיפשנו את הקשר האנושי וכל פעם התאכזבנו מחדש שלא הצלחנו ליצור אותו. גם בחוות שעבדנו, היה מאד נחמד אבל לא הייתה באמת פתיחות וזרימה שאנחנו רגילים אליה. והרגשנו שנחמד ונעים לנו אך חסרה לנו החיות של הסובבים אותנו, התקשורת והחום.
חיבוק עצי ענק במקדש
שמנו לב שביפן יש תחושה מוזרה כזו שאנחנו לא מתורגלים בה כלל שכביכול נראה שאין חששות. ילדים בני 8 ואפילו 6 מסתובבים לבד ברחוב וחוצים כבישים. נערות בנות 15 ונשים בכל הגילאים רוכבות על אופניים בחושך מפה לשם. בשלב מסוים. שמנו לב שזו הפעם הראשונה שאנחנו באמת משחררים את הבנות. בגני שעשועים וברחובות. זוהי תחושת בטחון שלא נמצאת בשום מקום אחר בעולם שהיינו בו עד כה. בינינו לבין עצמנו צחקנו שהדבר היחיד שמטריד אותנו מלבד רעידות האדמה (שכנראה מטרידות רק אותנו, כי היפנים לא מביעים שום חשש מפני התופעה המאיימת) הוא איפה זורקים את הפח. ביפן אין פחים ציבוריים. אין. אם יש לך טישו מלוכלך או שקית אוכל (השם ישמור....כי לא אוכלים ברחוב או בעמידה חס וחלילה), אז אתה תקוע עם זה לאורך כל היום עד שאתה מגיע הביתה. מפריד פסולת. ומפנה אותה ביום קבוע בשבוע במתחם האישי שלך שנראה כמו כלוב קטן סגור. אז במקרה שלנו. זה מגיע לקרוואן. ומכאן מה?! בעיה! כשניסינו לזרוק את הפסולת בכלובים האישיים.....קפצו עלינו אנשים רוטנים בשפה לא מובנת ...אז ויתרנו. לאחר כמה ניסיונות שנכשלו. ולאחר שעמדנו בסופר וניסינו לעמוד ולהפריד פסולת. הגענו למסקנה שהדרך הבטוחה עבורנו היא "שוד פחים באישון הלילה". וכך. כמו שזה נשמע. מצאנו את עצמנו אחת לכמה ימים. משוטטים ברחובות בימים הנכונים ופותחים מהר ובחושך כלובי אשפה, זורקים את האשפה שלנו (כמובן מופרדת להפליא) ובורחים. לא להאמין אבל ממש דפק הלב.......
לאחר הליכה במערה שבאורך כ- 10 קילומטר. והבנה שהטבע ביפן מאד חזק וכמו כל הניגודים ביפן, מצד אחד הטבע מאד לא נגיש. היפנים לא פוצעים את ההר בשביל מסלול הליכה או כביש שלא נחוץ. לכן העיניים נשטפות מהמפלים, מהמעיינות מהעצים הירוקים וטבע עוצמתי מבלי יכולת לעצור ולגעת בהם ולעשות טרק או פיקניק או סתם טבילה בנחל. ומצד שני הטבע נגיש עד כדי כך שהם עושים מסלולים מעל מפלים וזו הרגשה מטורפת. לעמוד מעל גשר ש - 10סנטימטר מתחתיו יש מפל עצום או מערה אינסופית. מפאת הקור הבלתי נתפס שהציק לנו החלטנו להעיז ולרדת עוד דרומה לאזור KYUSHU במטרה למצוא קצת חום פיזי ואנושי כאחד. משמעות המילה להעיז הגיע מאחר שזהו המקום שאושר רצה להגיע אליו מלכתחילה אבל בכל פעם שהתייעצנו עם אנשים ביפן הם אמרו לנו שיש שם בעיה של התפרצות הר געש פעיל, ולפני כשנה היתה רעידת אדמה מאד חזקה והאזור כבר לא יפה כמו שהיה פעם. אני בשל החרדות שמגיעות מצד משפחת זיסמן, סירבתי בכל תוקף להרפתקה הזו. וככל שהתקרבנו לאזור הרגשתי שזהו. סופנו קרב וחבל שנשברתי לעקשנותו של אושר ולמה הגענו עד לכאן. לצערי נכנסו לאזור בערב ולכן הגענו לקראת חושך שזהו זמן שיא לחרדות ופחדים ובגלל העייפות פשוט בחרנו לישון במקום הראשון שראינו. אכלנו ארוחת ערב כי היינו מורעבים ופתאום שמנו לב לפסל מוזר בדמות של מריה הקדושה (אבל מלוכסנת) שמחזיקה את ישו . הפסל התנוסס לגובה רב של 30 מטר ולמרבה הפלא גם את אושר תקפה חרדה קלה והחלטנו לברוח לאזור אחר כדי שאם במקרה תפרוץ רעידת אדמה.....לא נהייה מתחת לפסל. ואז שוב נכנסנו לנסיעת לילה נחמדה של שותפות, פתיחות, חופש חלומות וממתקים. חשוב לציין שהממתקים ביפן הם לא מסוג הממתקים שאנו מגדירים כממתקים בארץ. הממתקים שאכלנו הכילו אורז ושעועית מתוקה והם טעימים להפליא ובריאים באופן חריג ומפתיע. ואז המשכנו עוד ועוד בתוך האזור הדרומי ביותר של יפן שללא ספק התגלה כאזור 'שובר הקופות' שלנו. הרגשנו כאילו הגענו פעם שנייה ליפן היום. עד עכשיו היה נחמד. מרגש יפה. אבל אתמול הייתה תפנית. הבנתי למה הגענו ליפן. הבנתי למה לאושר היה חשוב לחצות את יפן עד לקיושו כדי להגיד שלום קצר למכר מלפני 16 שנה. פגשנו זוג בני 61 שאסף את אושר לפני 16 שנה טרמפ ואושר נשאר ובנה איתם את ביתם ואת בית חברם במשך כמה שבועות. אבה וקינצ'אן. כשדפקנו על דלתם בלי להודיע.....הם מיד נזכרו בו וסיפרו שלפני כחודש הם עברו בצומת שאספו אותו וחשבו עליו. הם הזמינו אותנו לביתם המיוחד עם ריח קטורת ואוכל אורגני טעים שקינצ'אן הכינה. נתנו לנו קרם פנים, שפתון, סבון, ריבות, מוסיקה הכול מעשה ידיהם. למחרת , אחרי צחצוח שיניים במעיין שבשטח שלהם, בילינו איתם ביער ICHIFUSA MOUNTAIN עם עצים קדושים בני 1000 שנה ואין לי יכולת לתאר במילים את העוצמה שלהם. ולאחר מכן נסענו איתם לפסטיבל של היפים. מקסים. מלא שירה ועשייה. גשם מטורף. ילדים יחפים משחקים במתקני במבוק. ללא חשש או פחד. אוכל טעים. מוסיקה כל כך מיוחדת ונעימה ונרגשת. הכנו עם הקהילה מאכל אורז בצורה מיוחדת עם בולי עץ ענקיים וחבטות בפטישי ענק מעץ. מוצ'י. תוך שירה ריקוד עידוד וצחוקים. הרגשתי חיבור לאנשים האלה. ללא מילים. כבר בתחילה....כשהבנתי שיש מגבלת שפה זה גרם לי ל - 2 תחושות מנוגדות אחת - ייאוש מתקשורת. השנייה - כניעה. שחרור. קבלה שזה המצב . משומה נאחזתי בשנייה וכל דקה שעברה הרגשתי יותר נוח במצב הזה. סיטואציה של קבלה ומשחק כמו של שני ילדים בשפות שונות אבל עם הבנה מלאה. תוך ויתור על הבעת רגשות וסיפורים מורכבים במילים והסתפקות בהבעת רגשות בעיניים ושפה בסיסית ופשוטה. הרגשתי בשפע. באהבה. בטוב.
עם אבה וקינצ'אן: ביער יקיפוז'ה בפסטיבל אורגני: בטקס הכנת מוצ'י אבה מלמד אותנו לנגן מוזיקה מקודשת תמונה מרגשת מלפני 16 שנה כשאושר עזר לאבה וקינצ'אן בבניית בית
המשכנו לעבודה בחווה עם משפחה מיוחדת שבחרה ביציאה מהחיים בטוקיו ועברה לחיים עם חשמל סולרי, שאיבת מים וחימום מים על ידי עצים ובית בתוך חורש ומרחב עצום. עם 5 ילדים. הילדות והילדים התחברו באופן מופלא. הם דיברו ושיחקו ללא מילים וחייכו המון. עד כדי כך שלמחרת ההורים החליטו לא לשלוח את הילדים לבית הספר כדי שימשיכו לשחק. מי שמכיר את יפן יודע שזהו דבר נדיר מאד. התחרות בבתי הספר ובגנים מאד קשה והיפנים עובדים קשה והזמן החופשי של הילדים הוא מועט. עבדנו יחד. ודיברנו המון. אם המשפחה מאד אוהבת לבשל והכינה לנו מאכלים מאד מיוחדים יפניים ומאד מאד טעימים ומעניינים. עולם הבישול נפתח בפני כליל וגומא והן ניסו כל הזמן לרשום מתכונים ולהכין מאכלים חדשים. התחושה אצלם מצד אחד הייתה מאד מעניינת, מסקרנת ומצד שני הרגשנו שאנחנו תמיד נמדדים בכמות העבודה שאנחנו נותנים. לא ברור אם זו התחושה שלנו בגלל חוסר בטחון שלנו כי הגענו עם כל כך הרבה ילדות לבית שאמור להאכיל אותנו או אם זו התחושה שהגיעה מהם. מה שבטוח הוא שבין המבוגרים לא הייתה זרימה מוחלטת אבל כבר התרגלנו לסוגיה הזו ביפן. מצד שני הם בהחלט השקיעו בנו מעל ומעבר ולכן הרגשנו חייבים. באחד הערבים שוחחנו על העבודות שהיו להם והבנו שהם היו מאד עירוניים ועבדו. אח של אם המשפחה התאבד בשל לחץ ממבחנים שזוהי התאבדות טיפוסית ליפנים והיה מאד מעניין לשמוע ולדבר על זה. השוני ביניהם ובין המשפחה המורחבת שלהם היה מאד בולט בכול. הבית כולו בנוי מעץ מעשה ידי אב המשפחה. השירותים הם שרותי קומפוסט שצריך לרוקן אחת לשבוע ונראה יפיפיים. זרימת המים מתבצעת על ידי משאבה וחימומם על ידי תנור עצים. הבית נמצא בתוך יער עצום שכורתים ממנו עצים לחימום הבית, חימום המים ולבנייה. בחוץ נבנה לו לול תרנגולות עצום ואחד היפים שראיתי ומכונת ניקוי האורז חיכתה על המרפסת. כל ילד רוחץ את כלי האוכל שלו בסוף כל ארוחה ובסוף כל ערב רוחץ את בגדיו של אותו יום ותולה. למדנו מהם המון ואחרי שעזבנו הם ביקשו שנחזור שוב בסופ"ש שאחרי..... וכך עשינו.
בחווה עם התרנגולות והילדים הילדים מכינים יחד את האורז שקטפנו בחווה במכונת הקילוף גומא והספורט הלאומי: דיג ביפן
לאורך השבועות האחרונים שמנו לב שוב לייחודיות ולעוצמה של הנשים היפניות. שלמרות הסיפורים על זילותן ועל גיישות וכדומה ראינו דווקא את החוזק שלהן. נשים עובדות בכל. נהגות טרקטור, עובדות בשטח עם מסורים, בבניית בתים, חוטבות עצים (זה מטורף. ניסיתי והיה מאד קשה. עד שהאישה באחת מהחוות – איי, השקיעה ולימדה אותי ואת הבנות. היא קראה לזה "הספורט שלה". מספק מאד!) ואפילו ראינו נהגת משאית עם ילדיה בקבינה. בכלל. נראה שלכפריים יש סבלנות אין כץ. ביחס שלהם לגינות, לנהיגה ולהתנהלות יומיומית. ונראה שיש במדינה תמיכה מאד גדולה לחקלאות זעירה. ניתן למצוא פה המון חקלאים עם גינות של דונם או 2, עצי פרי בשטח קטן, רפתות של 20 פרות או דיר של 5 עיזים וכולם מתפרנסים. הרבה מקומות מקסימים שיש תוצרת מתחת לסככה ואתה יכול לקחת וצריך לשים כסף בקופה בלי בקרת מוכר.
כמובן שמאחר שמזמן לא היינו במעיינות חמים, ברגע שיצאנו מהחווה רצנו ישירות לנקודה הכי קרובה שם נוכל למצוא ONSEN. הפעם קיבלנו אותה בענק. והגענו לעיירה נוספת של מעיינות חמים ושמה KOROKAWA. ואפשר לומר שהתמכרנו לזה סופית. במקום זה הייתה בעיה קטנה וחביבה שהחלטנו לתת לה שם ומאז זהו שם קוד אצלנו: "לוכד ריח". כן. כשמו כן הוא. גילינו שיש נקודה מסוימת ברחוב בו אנו צועדים לכיוון המעיינות החמים ובה תמיד בא לנו לאכול. לאכול משהו בצקי טעים ומתקתק. ואז גילינו את הפחזניות העצומות הכי טעימות בעולם עם השפיות המקצועניות שלפני הגשת הפחזנית שוקלות אותה כדי לדייק בכמות הקרם שהכניסו לכל אחת ואחת. וכן. כל יום מחדש. ברגע שעברנו באותה נקודה. לא יכולנו להתעלם ממנה וידענו זהו. הריח לכד אותנו ושהכל מתוכנן וידוע מראש!
"לוכד הריח" בעיירת האונסנים onsen mania
בהמשך הנדידה מצאנו מעיין עוצמתי באזור הר הגעש ASO . מקום יפהפה! עם מים איכותיים ביותר ליד בית קפה עם זוג מקסים, אינטליגנטי ופתוח. הפעם הם יצרו איתנו קשר. באופן מפתיע הם יצאו אלינו עם יוגורט לכל ילדה וקפה לכל הורה. בכלל, ליפנים יש נטייה לתת מתנות והיה מאד כיף לקבל אותן מדי פעם. הפעם היה ממש כיף. בעיקר היה כיף כי עד כה הרגשנו שאנו רודפים אחרי יחסי אנוש והפעם הם באו אלינו. הזוג הזה הגיע מאזור טוקיו אחרי אסון פוקשוימה. הם זוג יפיפה כבני 50. היא יפנית – יוקארי והוא קוריאני – קינצ'הול. הם התאהבו בזמן לימודיו ביפן ומיד התחתנו ולהם 3 בנים כיום סביב גיל ה 30. וכך נוצרה מערכת יחסים מאד חמה וכנה בינינו.הם שיתפו אותנו בה סיפורים ואנחנו שיתפנו אותם. היה ממש מרגש במחיצתם. בסופו של דבר. מיחסים של שלום קטן יצא שהם הזמינו אותנו לישון עם הקרוואן מחוץ לבית קפה שלהם ולהשתמש בחשמל שלהם. אלו היו 2 הלילות היחידים שהיה לנו חם בקרוואן כי רק אז המזגן פעל ובהחלט שידרג לנו את הלינה. אך הקור שם היה עז והחלטנו לעזוב. כשעזבנו הם היו כלכך עצובים שביקשו שנחזור שוב ושוב בכל פעם שנרצה. אכן הדרמנו מהם לשבוע ואח"כ הצפנו לשבוע וחזרנו אליהם כמה וכמה פעמים לאורך החודש ששהינו בדרום ובסופו של דבר יצא שהכנו להם שקשוק לארוחת ערב, וארוחה אחרת הם הכינו לנו עוף בקארי, צ'ינצול ניגן ושר לנו בגיטרה והבנות עשו להם ריקודים והופעות. בלילות ישנו אצלם בבית. במיטות הכי מפנקות שחווינו בחיים. שהם פשוט מזרונים דקים עם ריצפת טאטאמי. הכל נקי, ריחני ורך. הבנו שהמזרונים האלו נקראים sweet sleep והכריות נקראות hinokimakora ועל שמם נקראים 3 החתולים שלהם הינו קימה וקורה. ובסוף יצא ששהינו בביתם אחת לשבוע, לאורך כל הטיול כשנסענו הלוך וחזור באזור קיושו. הפרידה הייתה קשה עם המון בכי ומתנות מכל הכיוונים.
בבית של צ'ינצ'הול ויוקארי מבשלים שקשוקה במטבח של הבית הקפה של יוקארי
את המשוגעת מאסו פגשנו כמה שבועות לפני כן, אבל לא האמנו שנחזור אליה שוב ושוב. המשוגעת מאסו הוא כינוי לאישה שנראית קצת מפחיד, לא מחייכת ומוכרת פירות במחירי שוק בארץ. כפי שכבר ציינו, אין דבר כזה ביפן. תפוח עולה 2 דולר, מלפפון עולה דולר, בננה עולה דולר, וחסה או כרוב יכולים להגיע ל 4 דולר. ולכן למשפחה גדולה כמונו שניזונה בעיקר מפירות וירקות היה קצת קשה להסתגל לשינויי בתזונה. ואז פגשנו את המשוגעת מאסו. ששק של 10 קילו גזר, או 10 קילו בטטה עלו כ 5 דולר. התנפלנו על הסככה שלה וקנינו שקים של 10 קילו גזרים, בטטות, בננות וקלמנטינות. השפע הזה שימח אותנו מאד ומילא לנו את הקרוואן והוריד בצורה משמעותית את עלויות הטיול. רק 2 דברים פעוטים צצו לנו בעקבות זאת. האחד הוא שהמצאנו כינוי חדש: "חיפוק". משמעותו חיבוק + פוק. הפוק נבע כי עכשיו יש 10 קילו כרוב וזה מה שאוכלים. והחיבוק נבע מהקור העז. השילוב של שניהם היה קטלני ולא צודק ומדי פעם הזמנו אחד את השני ל"חיפוק". הדבר השני היה שמרוב שאכלנו בטטה, אחרי כמה שבועות קיבלנו סלידה וגם אחרי כמה חודשים עדיין לא הצלחנו לאכול בטטה. וכאן נולד הביטוי השני שנקרא: " תקף אותי". למשל כשאתה נחנק מהבטטה או מהאורז שבאוני גירי אז אפשר לומר: "האוני גירי תקף אותי".
טקס חטיפת הילדים וברכתם במקדש חימום במוצ'י כמו מרשמלו בפיקניק
בהמשך פגשנו את מלי וקאיצ'י באזור KOMAMOTO שאיתם עבדנו בשדות אורז. והיה אדיר. עשה המון חשק לגדל לעצמך אורז. להם גם היו ילדים מקסימים וחשיבה מאד "מחוץ לקופסא". ילדיהם בבית ספר מיוחד שגם בו בילינו ונסענו איתם לפסטיבל מיוחד וראינו את הטקס בו אדם עטוף במסכה מפחידה חוטף ילדים מהקהל. הטקס כולל אנשים בלבוש כתום ובמסכות ופאות מגניבות שהם האלים המפחידים ואלים בלבוש סגול שנלחמים בהם. הכול בתנועה, מעגלים ומסביב למדורה ומוסיקה מונוטונית נחמדה. המטרה היא לברך את הילדים אך בפועל רוב הילדים צורחים מפוחדים ומתחבאים מתחת לספסלים. הבנות שלנו והילדים של המארחים שלנו נהנו יחדיו, היו חבוקים, נרגשים והתפוצצו מצחוק. שיזף לא אהבה את זה בכלל ונאלצתי לעזוב איתה את המקדש. בסיום ראינו טקס חריג שקראנו עליו אבל הבנו שהסיכוי לראותו הוא אפסי. הליכה על גחלים. וממש שמחנו שהצלחנו לחוות אותו. טקס נוסף היה טיפוס על מוט ארוך מאד לכיוון השמיים. מלי וקייצ'י לקחו אותנו לטיולים עם חברים שלהם, עשינו פיקניק, טיפסנו למקדש על הר גבוה מאד, דגנו דגים בנהר נחמד ועשינו מדורה. התייעצו איתנו על רעיונות שלהם ואנחנו התייעצנו איתם ואף עשינו איתם קבלת שבת. במהלך השהות איתם שיזף חלתה במחלה של פצעים בפה שנקראת סטומטיטיס ואיבדה את כל שומני התינוקות המתוקים שלה ובעקבותיה גם אושר חלה וגם הוא איבד ממשקלו המון ומצאנו את שניהם שרועים בקרוואן, קודחים ומותשים עם פצעים כואבים ולא נעימים בפה. כך הגענו למצב שגרנו בקרוואן בשטח של המשפחה הזו למעלה משבוע. אני והבנות עבדנו ובישלנו וטיילנו ואושר ושיזף חרפו עד שהחלימו ויכולנו לשוב לנסיעות שלנו. לקראת סיום השהות איתם שוב הכנו מוצ'י חגיגי כדי לחלק לשכנים שהשאילו את כלי העבודה הגדולים וכדי שלנו תהייה טעימה אחרונה של מוצ'י ביתי והפעם זה הספיק לנצח. יציקות הבטון אורז שישבו לנו במעיים לא נשכחות עד היום.
עבודה בשדה אורז הכנת מוצ'י אצל קלי ומלי
מכאן המשכנו לMIYAZAKI ול – KAICHI שנמצאות ממש בנקודה הכי דרומית ביפן. ראינו חופים יפיפיים והמון אזורים מגניבים אך בגלל הקור היה לנו קשה ליהנות מהם עד הסוף. ואז התחלנו לעלות חזרה כי שלושת חודשי הוויזה שלנו ביפן התחילו להסתיים. התחלנו לעלות דרך הכביש של עמק IYA היה מפחיד ארוך וצר ושם ב'כיס הקטן' כל כביש בהודו (כולל הכביש ללאדאק), אך היינו יותר רגועים הפעם מ - 2 סיבות גזעניות: 1. יפני בנה את הכביש ולא הודי. 2. יפני נוהג מולך ולא הודי. משם עברנו עם מעבורת לSHIKOKOU וביקרנו בחווה של פוקוקה (שכתב את הספר המפורסם של מהפכת קנה הקש). מהרגע הראשון שידעתי שאנחנו מבקרים ביפן, רציתי ללכת לראות (בעקבות הספר שקראתי). ידעתי שהוא נפטר לפני כעשור והרבה אנשים ביפן אמרו לי שלא ניתן להגיע למקום כי הנכד שלו לא המשיך את דרכו והמקום נטוש. למרות זאת התעקשתי ללכת ולראות מה נותר מהמקום. הוקסמנו מהסממנים של השפע שניתן היה לראות מהעבר. בתי בוץ מהממים של המורה הדגול ושל תלמידיו. המון עצי פרי ויער מקסים. לצד אלו, ראו את הנטישה וההזנחה של המקום והיה מאד עצוב לראות שאין מי שהמשיך את תורתו של אדם שהיה מורה כל כך גדול.
ביקרנו בחופים לאורך רצועת החוף של SHIKOKOU אבל לצערנו בגלל הקור התקשינו ממש ליהנות מהחופים ומהים. ונהנו רק מהנוף.
לקראת הסוף, קינחנו בהר פוג'י העצמתי והמרגש. וגילינו שלמרות שנשארו לנו שבועיים לסוף הטיול ביפן..................אין לנו רצון לגלות מקומות חדשים אלא לחזור למקומות שביקרנו ולאנשים שנהנינו איתם הכי הרבה......וזה מה שעשינו בשבועיים האחרונים.
חוף ים באמצע הדרך הר פוז'י, חיכינו בסבלנות ועננים התפזרו לכבודנו
בערב האחרון שלנו ביפן חשבתי לעצמי.....האם יתכן שנעזוב את יפן בלי להרגיש רעידת אדמה? ובסוף חווינו אחת!!!! מזל שיש לנו בת בכורה מאופסת, שקלטה לפני כולנו מה קורה והעירה את אחיותיה בשלווה אך באסרטיביות והוציאה את כולנו מהבית. היה מרגש מאד ומפחיד אבל גם נחמד קצת.....אספנו עוד חוויה.
לסיכום. למרות שהמדינה יפיפייה ועשירה בעצים ומים. יש תחושה קשה של עבודה קשה בעיר ועוני בכפר. צפיפות גבוהה בעיר ותחושת עזיבה ונטישה בכפרים. תחושה של בדידות. הרבה צעירים בוחרים חיי רווקות נצחית. ואוכלוסיה מתבגרת ומעט ילודה. לשמחתנו הצלחנו לפגוש משפחות מיוחדות, חמות ופתוחות אך הן מאד שונות מהחוויה הכללית ביפן.
עלויות לסקרנים ולמעיזים לחלום:
כרטיס טיסה - דרך אתר SKYSCANNER עלות 400$ כיוון אחד ישראל יפן.
לינה – חינם בכל מקום בגלל הקרוואן והאפשרויות במדינה לא מוגבלות. אם רוצים ללון במקום מסודר יש עלויות של 50$ ולפעמים הרבה יותר.
תחבורה:
רכבת: קנינו כניסות בודדות כשרצינו להימנע מנסיעה עם הקראוואן בטוקיו כ 10$ בודד
דלק – 1$ לליטר. הרכב עשה 1 ליטר ל 10 ק"מ
חנייה – בדר"כ חינם. בנארא, בטוקיו ובקיוטו עלה 8-20$
כבישי אגרה – נמנענו. יכול לעלות 20$ ומעלה
תוכנה לנסיעה: GOOGLE MAP, WAZE
אוכל:
פירות: בננה\תפוח\אפרסמון\קלמטינה – בדר"כ בבודדים כ- 1-2$ ליחידה. אם היינו בכפרים במקום הגידול – המחיר ירד.
ירקות: כרוב 3$ ליחידה. עגבניות לא קונים ביפן!
אורז מלא 5 קילו-15 דולר
אצות לסושי – 2 דולר לחבילה של 10
דגים קטנים לבישול לארוחה משפחתית – 2 דולר
12 ביצים – 2 דולר
עוף – 4 דולר
מסעדות: מנה סטנדרטית של מרק ראמן כ- 8 דולר ומעלה.
אוכל רחוב: סושי או משולש אוניגירי: 1$ (בערב ובסופר יכול לרדת ל 50%).
שתייה חמה\מרק במכונה – 1 דולר
קרוואן:
עלות הקרוואן: 5000 דולר + 1500 דולר ארגון הקרוואן , חגורות בטיחות וביטוח ותשלום לעזרה של דני.
מכירת הקרוואן: 7000 דולר פחות הוצאות לעזרה לדני ותיקונים כ- 2500 דולר
עלויות חודשיות: 1000 - 1750 $ לחודש כולל הכל (אפס עלויות). מתוכם דלק (200-500$) והשאר אוכל.
אם עבדנו בחוות ההוצאות כמובן קטנו. מאד השתדלנו לאכול רק בקרוואן ואוכל מקומי אכלנו בחוות ולא במסעדות.
****************************************************************************************************************************************
למה התגעגענו אחרי שיצאנו מיפן:
אוכל, קרוואן, אונסן, תחושת ניקיון פנימי, חיצוני וטוהר.
מקצה שיפורים לפעם הבאה:
בחרנו בעונה קרה מדי
התקשורת יצאה לנו יקרה מדי (סים בינלאומי)
ות'אמת כבר בא לנו לחזור ליפן.................
****************************************************************************************************************************************
