אחרי שערן ועתיר הגיעו לבקר את אושר (ואותנו קצת ), הם חגגו שבועיים על אופנוע......והיה כל כך כיף לראות אותם חוזרים שמחים ומלאי חוויות!!
בהמשך נוכחנו בסדנה מרתקת ששמענו ב sadhana forest של דר' ארום שרמה, לרפואה טבעית ורואופוד. החלטתי להעיז ולהגיע למחנה שלו בpolachi. אחת לשנה למשך 15 יום הוא מעביר מחנה ללא תשלום לקהל הרחב בהודו. ובשאר הזמן הוא מטפל באריזונה ובעל ותק בשיפור הבריאות וטיפול עצמי. הפעם גומא ודולב התעקשו להצטרף אליי ועוד 2 נשים מבוגרות ומשעשעות (אחת אנגליה ואחת הודית) ואמא הודית עם 2 בנות מקסימות שפגשנו בסהדהנה.
נסענו יום שלם למקום שנשמע מרתק אך לא ידוע. אך ברגע שהגענו ליעד ונהג המונית נפרד מאיתנו. הרגשנו כולנו חרטה ....ושזרקו אותנו ביעד לא ידוע ללא דרך חזרה.....ומיד רצינו לברוח משם. כבר בשעה הראשונה וידולה (האשה ההודית) הזמינה מונית וברחה........ בערב הסתבר שהגענו לחוות קוקוסים והטמפרטורה נתנה מיד תחושה של "אילת" באחד הימים החמים שלה. קיבלנו אוהל עם מיטות ברזל בלי מזרון. הסתכלנו אחת על השנייה והבנו שאנחנו בבעיה...... דר ארום הגיע. היה חביב כרגיל. גם האנשים מסביב ואפילו גילינו הרבה ילדים. הבעיה שהכל היה מאד הודי. הודי. הודי. סגפני. קשה. מרוחק. מפחיד. הרגשנו שהחיים בsahdhana forest הם ממש פינוק לעומת מה שקורה פה עכשיו...... בערב היתה שירה ("צ'אנטינג") והופתעתי שוב שגומא פשוט שרה מדהים מול כל האנשים בלי עכבות, דולב התעמלה במרץ והבנות מיד התחברו לילדים ולסביבה. ההודים כרגיל היו מאד רחבי לב, דואגים, עוזרים ומסבירי פנים אך יחד עם זאת לא נותנים מרחב, עושים גרפסים, פוקים ומקנחים את דרכי הנשימה בקולי קולות. רציתי לברוח.
הלילה הגיע ונאלצנו להתמודד עם לינה על מיטת ברזל! קשה בטרוף! הייתי בטוחה שזו טעות.....מסתבר שההודים רגילים לזה וטוענים שזה טוב לגב. כל הזמן הזה תהינו איך נצא מפה למחרת. הבעיה שבאמצע הלילה התחיל מבול מטורף והאוהל התחיל בטפטוף קל עד שהתגבר ופשוט נשטפנו בזרמי מים בלתי הגיוניים על ה"מיטה" והתיקים. כאן איבדנו את רוחה של האישה השנייה שהגיעה איתנו....דיאנה האנגליה. אבל גם הפעם ההודים המארחים החמודים הפתיעו. הגיעו באמצע הלילה עם מיטריות וניסו לעזור. כמעט עברנו לדורמיטורי עם עוד 50 הודים שבאו בבודדים אבל לא העזנו והעדפנו להישאר יחד וחיכינו שהבקר יגיע כדי להתייבש. לצערנו גילינו שרק 1 בלילה כך שנשארו לנו לפחות עוד 5 שעות של סבל.....אבל בסוף..... המבול פסק. נרדמנו באותו מצב. והגיע הבקר. הבקר התחיל בsun gazing שזה קבלת אנרגיה מהזריחה וחיזוק הראייה. עוצמתי ומומלץ במיוחד. כיף ומרגש באמת! אחרכך המשכנו באמבטיות שונות ומשונות לחוט השידרה ושתיית מיצים מעט מוזרים. יוגה. הרצאות מעניינות ואכילת קוקוס מממממדדדדההההייים. בצהריים "זללנו" סלט (מוזר. בלי מלח ותבלינים שהשאיר אותנו רעבות הרבה זמן). ואז שוב למדנו והבנות שיחקו. קינחנו בארוחת ערב שהיתה אחת הארוחות הטעימות שאכלנו בהודו. לאט לאט השתלבתי בכל ההכנות והשיחות למרות שהיינו הזרות היחידות בכל החבורה הזו ובגלל מגבלת השפה (דיברו בעיקר טמילית והינדית) זה לא תמיד נעים. אני מבחינתי מיציתי. מודה לבנות שהסכימו לבוא איתי וחשבתי להתחיל למצוא את דרכנו חזרה.....באופן מפתיע הבנות סירבו לעזוב. מדהים כמה מעט ילדים צריכים כדי להיות מאושרים. הן הסתפקו במעט חברה וזהו. הן בילו בחברת בנות הודיות שהגיעו עם הוריהן לסדנה ובנות מהחווה בה הכל מתנהל. והן היו מאושרות.
כשאני מסתכלת עליהן מהצד אני תוהה איך כל התנאים של מיטת ברזל , שירותים איכס, מקלחת מבאסת, אוכל שונה, שמש וחום לא משפיעים על הילדות ומעט חברה מספיקה להם למרות הבדלי תרבות, שפה, צבע מין וגיל.....בניגוד אלינו המבוגרים........ וכך שרדנו כאן עוד יום ועוד יום.....ובקרוב שבוע.....ואני חייבת לציין שאני מוארת בערב האחרון שלנו במחנה שבחוות ggb היתה חגיגה אמיתית. אחה"צ, באמצע שעור פילוסופי מעט שמענו ברקים. מיד חשבתי על התיקים, שקי השינה והכביסה שלא התחשק לי שיירטבו לקראת הנסיעה הארוכה שלמחרת. אז רצנו לחדר לארגן ולהגן על הציוד ולהימנע מהגשם. באופן מפתיע ולא תואם את הטמפרטורה בחוץ ירדו גושי ברד עצומים וכולנו התרגשנו יתר על המידה. גומא ודולב צרחו מרוב אושר ובאופן אינסטנקטיבי יצאו החוצה לאכול ברד ולהירטב. אני מיד הבעתי חשש ....מה עכשיו? מה מחר לסחוב הכל רטוב? אולי לא? ופתאום.....כל החבורה של ההודים מהמחנה כשהרופא בן ה —75 בראשם, עם בגדים לבנים, צוהלים בשמחה ושירה בשיא הברקים והגשם כולם רטובים מכף רגל ועד ראש (גם החולים וגם הבריאים) מוציאים את כולם מהאוהלים והחדרים. בפינה כולם התקבצו למעגל החלו לשיר שירים לגשם רקדו מקסים. הילדים קפצו לשלולית בוץ שוב ושוב והיה כל כך מרגש ומעצים שאין לתאר. שיר גשם אמיתי! למחרת נסענו בlocal bus ל polachi. כשאמרו לנו 6 וחצי....הקדמנו ויצאנו ב 6 ואז הבנו שעדיף ללכת ברגל לצומת. הבעיה שהצומת הייתה 2 קילומטר מהחווה וגם שם הייתה אי ודאות כרגיל בעניין שעת הגעת האוטובוס. סביב 8 הגיעו נשים לבושות מהמם כרגיל וצבעוני בסארי שלהן הנקי (לא ברור איך) והתקבצו בתחנה. לאחר כרבע שעה נוספת הגיע האוטובוס. הסקנו מכך.............שחלק מהאנשים כן יודע מתי האוטובוס מגיע......הבעיה הבאה פרצה כשהגענו לתחנה מרכזית ב polachi. שם קבענו עם אושר ושאר הבנות להיפגש. אמרו לי מראש שזו תחנה קטנה ואין בעיה למצוא זה את זה. לצערנו לא מצאנו אותם וידענו שהם אמורים להיות שם מ 6 בבקר. למרות שאנחנו היינו אמורות להיות ב 7 והגענו סביב 10. כך שהיינו עדיין אופטימיות. התחלתי לשאול כל מוכר בסטה, כל ריקשה או שוטר שראינו בדרך אם הם ראו גבר גבוה עם 2 בנות. אחרי שכולם ענו בשלילה. התחלתי להיות מוטרדת שאולי יש כמה תחנות והבאלאגן פה חוגג. אני בלי פלאפון. והמספר של אושר ההודי לא היה לי בזכרון................הבנות התחילו להילחץ ואז אמרתי להן ש"אבא בטוח ימצא אותנו". אז מצאנו את עצמנו חולפות מתחנה מרכזית ישנה לחדשה................בכביש הסואן עוברות מצד לצד וממשיכות לשאול לגבי הגבר הגבוהההההה......ופתאום...... אושר מצא אותנו!! הוא אמר שכולם אמרו לו שיש מישהי עם 2 בנות אחרות שמחפשת אותו ........חחח................וכאן הסתיימה שטות שנגמרה בטוב.
כבר באותו יום יצאנו לטייל ולהתרענן בהרים בחוות התה וב munar. מצד אחד המקום קסום. מלא שדות תה. מצד שני המחשבה על עבדים לא עזבה אותי. והמחשבה על שכרתו יערות וג'ונגלים שלמים בשביל שדות תה העלתה בי הרבה שאלות. יחד עם זאת, המקום קסום, מצד אחד ג'ונגלים עצומים מלאי בעלי חיים עצומים מגוונים ומצד שני שדות תה מסודרים ואינסופיים. מזג האוויר היה קסום ונהנינו מכל טיפת אויר לעומת החום מהדרום. נסענו באוטובוס מקומי שלגמרי סיפק לבנות את הרצון לבקר בפארק אטרקציות של רכבות הרים. בנוסף, מכל הכיוונים היו הודים שהעבירו ביניהם שקיות ניילון להקאה. זה בהחלט היה מאיים אבל נגמר בשלום.
בהרים היה לנו שוב זמן משפחתי לי עוד מתנדבים מסדנה ואנשים מסביב אבל ממש התגעגענו לחברים בסדנה והחלטנו לחזור למרות שיחד עם זאת הרגשנו שוב שבא לנו לזוז לטייל ולחקור מקומות חדשים ועלתה לנו מחשבה על המשך טיול במיניבוס רק עבורנו ..................................
