220 קילומטר. פס בגובה 5,416 מטר. 19 יום. הלכנו ברגל עם תרמילים על הגב והמון המון המון סבלנות!
חוויה משפחתית שלא תשכח !
הבנות סיכמו: "כשאהיה גדולה אני רוצה לעשות את זה עם הילדים שלי!" .... "אני גאה להיות ישראלית".................
לאחר לבטים וחששות החלטנו לצאת לטרק ארוך "סובב אנפורנה" עם הילדות, למרות גילן (7 9 11 13) , למרות מזג האוויר (עונת המונסון ולא עונה מומלצת לטרקים) , למרות העלוקות ולמרות החשש ממחלת גבהים בפס .............................
אז התארגנו על תיק אישי לכל אחת ובו: חולצה ארוכה, מכנס ארוך,מעיל פליז,מעיל גשם,כפפות,כובע צמר,תחתון, גרביים,כובע שמש, גזייה וכלי בישול, ומברשת שיניים!
אז למה התלבטנו כלכך?
טרק מפורסם מאד ומפתיע לגלות שלמרות זאת, חלקו הגדול עדיין לא נגיש לכלי רכב, מכיל המון כפרים פשוטים, צנועים וקטנטנים. נופים לא נתפסים ועוצמה של טבע ומים אינסופית.
חששנו לצאת למסע הזה מכמה סיבות שהעיקרית ביניהן היתה מזג האויר. הגענו בעונת המונסון, שהיא לא עונה מומלצת לטרקים בגלל חשש למפולות, עלוקות והרגשה לא נעימה של גשם תמידי. למרות זאת החלטנו לצאת כי הבנו שזה אפשרי, הגשם הטריד בעיקר אחה"צ כך שזו היתה שעה שהגענו כבר לעצירה שלנו. כשעלינו בגובה לא היתה בעיה של גשם בכלל. בנוסף, מסתבר שזו עונה די חביבה, מאחר ויש רק מספר בודד של מטיילים לעומת 2000 מטיילים בעונה. מה שאיפשר לנו מרחב, שקט והוזלת עלויות משמעותית. וכמובן שעונה זו פחות קרה והשמש פחות חזקה בגלל העננות.
סיבה נוספת שהטרידה אותנו היתה כמובן מחלת גבהים. ידענו שלא ניקח סיכון בעניין ואם מישהו מאיתנו לא ירגיש טוב – נרד מיד. מצד שני, יש דרך להתמודד איתה ולעלות לאט לאט. עשינו יום מנוחה במנאנג בגובה 3500 ועוד טיפסנו לאגם הקפוא שהוא בגובה של 4500 וירדנו. כך שנתנו לגוף זמן הסתגלות. השתמשנו גם בתרופות סבתא של אכילת שום, ג'ינג'ר ושתיה מרובה כך שבסוף אף אחד מהחבורה שלנו לא סבל ממחלת גבהים.
העלוקות היו הסיבה המטרידה הנוספת, איתן ניסינו להתמודד בדילוג על נחלים ושלוליות, למרות זאת הן טיפסו על חלקנו, אבל מסתבר שזה לא נורא כל כך ועם עבודה פסיכולוגית אפשר להתגבר על כך.
מטעמי בטיחות החלטנו לקחת את פרקש ה'פורטר' שבעצם סחב תרמיל מלא בנשנושי פירות יבשים וגרנולה בר להמשך הטיול, אבל למעשה נתן לנו בטחון בשטח, ידיעה על זמן ההליכה וכמות הקילומטרים שנותרו. מה שעזר לנו להתמודד עם הבנות עד הפס. ובעצם היה גיבוי לי ולאושר.
לאורך הטיול, המקומיים עצרו את הבנות והתייחסו אליהן כמו גיבורות. כולם אמרו לנו שבודדים הם הילדים שעושים את הטרק הזה ולכן הבנות הרגישו כל פעם גאווה מחדש ונתן להם כוח להתמודד כשקשה.
כפרים עם בתי בוץ התחלנו לצעוד........ כניסה ליישוב TAL
יום 1 עבר ברובו בנסיעה. יצאנו באוטובוס מפוקרה ל- besishar (6 שעות) ומשם בג'יפ (4 שעות) עד שהגענו ל sengai וישנו בגסטהאוס (waterfall sengai ) מבאס ומלוכלך. כליל חטפה אלרגיה מהאבק וחששנו להמשך. אבל בבקר כשהתחלנו ללכת הכול חלף.
יום 2 עבר עלינו בהליכה מאד ארוכה וכבר פגשנו את העלוקות. יצור מטריד ומאיים אבל לא נוראי כמו בדמיון. הלכנו כ 18 קילומטר. היה ארוך אולי קצת ארוך מדי אבל בסופו של יום הגענו לכפר מקסים על גדות נהר שנקרא tal וישנו במקום מתוק (father and sun) עם כל 5 המטיילים שפגשנו ערב קודם.
יום 3 שוב הלכנו המון. היה כבר יותר קשה ברגליים ובגב. אמנם מתחילים להתרגל להליכה אבל עדיין בהתחלה. שקלנו לוותר על ההליכה ליעד ולעצור בכפר באמצע הדרך ופתאום הגיחה חבורת האנגלים שפגשנו קודם ואיכשהו יצא שהבנות משכו אותם וכולם דהרו יחד לתחנה הבאה. זה היה שלב שאני ואושר נשארנו לבד, ובהינו בנופים ובכפרים ובבתים הבודדים שנראו ואז אמרתי לאושר: "ואו. אני לא מבינה איך לא כל האנשים בנפאל עוברים לגור כאן". ואושר צחק ואמר שבדיוק חשב: "שהוא לא מבין איך אנשים מצליחים לגור כאן, שהכול נראה לו כל כך קשה מרוחק וקר..................."
היום נגמר כשכולנו הגענו ל Danakio וישנו בבית תה של nella הנדיבה. הכל היה נקי וטעים! (Tibetian hotel and restaurant)
יום 4 הבנות צעדו בהתלהבות ללא כל קושי. הקלות בה הבנות צועדות מפתיע ומפליאה. כנראה שלמרות התרמיל על הגב ולמרות מספר הקילומטרים הרב, השילוב של אנשים נחמדים, אתגר, נוף , אוירה ואוכל מנצח.......אושר ושיזפי הלכו לנו לאיבוד אבל בסוף נמצאו האבדות היקרות והמוטשות........
הכפרים ממשיכים להפתיע בצניעותם, התינוקות עטופים בבד על גב אימם או סבתם, המון עצי תפוחים, אפרסקים , תירס וגינות ירק. בסופו של יום הגענו ל Chame וישנו אצל potalla שהיה חמוד, לא נקי עם אוכל סביר. בערב הלכנו לכיוון המעיינות החמים ומצאנו גסטהאוס חדש, נקי ומשפחה מקסימה. אך המעיינות החמים- לא היו מסודרים ומוצפים בגלל המונסונים.
יום 5 אנחנו כבר מתוקתקים ביציאה בבקר. מאורגנים על עצמנו בזמן ההליכה. יודעים בדיוק מתי לאכול פירות יבשים או סוכרייה. כולם סוחבים והולכים. שרים, מדברים, נזכרים וחולמים. כיף! לאורך כל היום ליווה אותנו סלע עצום ויפיפיה שלא יכולנו להוריד ממנו את העיניים. עצרנו במקום קסום להכנת ארוחת צהריים. כליל ושיזף ליקטו אורניות וגומא ודולב הכינו כלים. הבנות התארגנו על יום אינדיאנים (במקום שבוע אינדיאנים שדולב הפסידה בבית הספר). גן עדן! מדהים איך הן מגיבות בספונטניות ובעוצמה לנוף וליער הקסום הזה. אחה"צ המאוחרות הגענו לUpper pisan וישנו ב tokche שהגיש אוכל מפנק, נדיב וחדר חביב.
שיזף והפיטריות שמצאה עם כליל הבנות בשדה פורח של תפוחי אדמה הבנות ביום אידניאנים הבנות מתאפסות על המפה והציוד
יום 6 הרגשנו כבדים, עייפים מהעליות, איטיים ושהציוד עדיין כבד כי התיק עם האוכל שפרקש נשא עדיין לא התרוקן. המשכנו להיות מוקסמים מהפליטים הטיבטים שגרים בשבטיות. כל המשפחה בונה בית יחד, עם התינוקות ברקע. הטיבטים חמודים ומסבירי פנים, בריח מדורה ולחיים שרופות מהשמש מקושטים באבני טורקיז ואדום. מחייכים. הבנות התמודדו עם הקושי בצורה מעוררת הערכה. סחבו כל אחת שקשה לה ביחד על הידיים ושרו שירים להעלאת המורל. בסופו של יום הגענו ל manang בגובה 3500 מטר. ואו!
יום 7 יום מנוחה. ישנו עד מאוחר. קראנו. ואיכשהו בגלל חבורת המטיילים שפגשנו לאורך כל הדרך מצאנו את עצמנו צועדים בעלייה לכיוון המנזר במקום יום מנוחה מלא. היה נחמד אך היינו עדייך עייפים מהימים האחרונים. עדיין ישנו באותו מקום. בלי מים חמים. אוכל שופע אך משמים. בhymalian בגלל שזה הכי טוב שיכולנו למצוא פה.......
יום 8 החלטנו לעשות טיפוס לאגם הקפוא כדי להתרגל לגובה 4500.. יום סיוט. שוקלים לוותר באמצע העלייה למרות שלוותר זו מילה גסה עבורי ועבור אושר, אבל הבנות תקועות כמו פירדות. הרגליים כואבות והעלייה של 1000 מטר תלולה וקשה מדי. ויתרנו כ 200 מטר מהסוף. התחלנו לחזור וגם זה היה סיוט שלא נגמר...............העיקר – עשינו אימון לגובה כמעט 4500. עכשיו הגוף יכול לייצר יותר כדוריות דם אדומות ואולי להימנע ממחלת גבהים בפס.
יום 9 היום באמת עשינו יום מנוחה מלא. אכלנו מלא שוקולד...........שיחקנו דומינו, קראנו ספרים ולא זזנו. התרגלנו לגובה כך שמחר אפשר יהיה להמשיך במסע לכיוון הפס. במהלך הטרק פגשנו את סנטי הספרדי. שמסתם תייר הפך לשותף צמוד לטרק והיה משעשע מאד. תמך והשתתף והפכנו לקבוצה אחת גדולה לסרוגין עם חבורת האנגלים. סנטי התמיד בריצה ליעד לקראת סוף היום וחיפש לנו את הגסטהאוס הכי נחמד ונקי שיש.
יום 10 מתחילים לעלות. כל יום שנגמר מפתיע אותנו מחדש . כמה שנראה שאנחנו הולכים לאט בקצב של הבנות.....בסופו של יום אנחנו מגיעים עד 17:00 ליעד הבא ופוגשים את כל אלה שצעדו איתנו בימים האחרונים. לבנות קשה בעיקר בעליות. זה נראה בלתי אפשרי ואז אם מתחילה ירידה או שרואים חיה מעניינית (בעיקר יאק) או חבר מוכר מהימים הקודמים....... פתאום הן מקבלות מרץ וממשיכות. הגענו ל yakarka. יפה. מבודד. ישנו בגסטהאוס הראשון בכפר כי התחיל גשם קל. והיה כיף לשחק קלפים עם האנגלים.
יום 11 היה יום פשוט. בעיקרו עלייה אך לא נוראית. היה קטע של כ 20 דקות שנאצלנו לצעוד באזור של מפולות. בשל מזג האויר (המונסונים) קטע זה הוא יותר בעייתי ולכן היה מתח באויר אבל בסופו של יום הגענו בבטחה ל base camp ל pedi. כאן ישנו. היה די מגעיל ואוכל דוחחחחחחה אבל ההתרגשות הייתה בשיאה. בתכנית המקורית תכננו להקדיש את מחר למנוחה ולעלות רק 500מ' ל high camp אך בגלל שהיה דוחה, ובגלל שחששנו ששם יהיה קשה לישון ונאבד כוחות החלטנו לעלות לפס למחרת. ארגנו את כל התיקים כך שהבנות היום לא סוחבות.רק אני אושר ופרקש סוחבים 3 תיקים ובתוכם התיקים של הבנות. התיק של פרקש כבר התרוקן ברובו מחטיפים כך שאיפשר לנו להתארגן היטב. מאד חששנו מ 2 עניינים: 1 ממחלת גבהים 2 שעת מעבר הפס. צריך לעבור את הפס עד 11:00 בבקר כי אחרת מזג האוויר מאד מקשה ומסכן את הצועדים. וחששנו שקצב ההליכה שלנו מאד איטי. הלכנו לישון מאד מתוחים ונרגשים.
איזה נוף....................... התחיל להיות קר בגובה ראינו יאק!
יום 12 התעוררנו ב 3:30. שתינו תה ועוגיות בחדרון ויצאנו לכיוון הפס בשעה 4:00.
היה מרגש ומאתגר. הבנות הלכו כמו חיות. העלייה התחילה בקטע מאד תלול ואח"כ המשיכה בעלייה אך יותר מתונה. בסופה הגענו לפס. נהנינו מהפיסגה והגענו ב 10:50! פתאום קלטנו שאחת הצועדות שלצידנו מרגישה לא טוב – מחלת גבהים. מיד כליל לקחה ממני את התיק ואני לקחתי מהתיירת את התיק. אושר ופרקש עזרו לה לרדת. הבנות היו מרותקות וכולן צעדו בשקט ובמרץ...... ירדנו כשעה וכבר היא התחילה להרגיש טוב. לאחר כמה דקות פגשנו זוג מחבורת האנגלים . הפעם הבחור חש ברע כי עיקם את הברך שלו.....גם בו טיפלנו. מיד חבשנו אותו ובגלל קצב ההליכה האיטי שלהם השארנו להם מים ואוכל שנגמרו להם. הבנות מאד התרגשו מכך. ואמרו:
"אני גאה להיות ישארלית ואני גאה שאתם ההורים שלי............." וואו.......איזו הרגשה!
הירידה ל moktinat היתה ארוכה ממש ממש ממש ממש וקשה. הגענו בסופו של יום אחרי 13 שעות הליכה. מאושרים אך מוטשים. ישנו במקום הכי מוצלח לאורך כל הטיול שנקרא path of the dream.
מוקדם בבקר בדרך לפס נרגשים וחוששים ... כמעט הגענו... Throng la pass! הגענו!! ומישהו נשפך.......
יום 13 מנוחה מלאה! אנשי הגסטהאוס היו כלכך איכפתיים ומתוקים שפשוט היה כיף להיות שם. היה מצחיק שהמטיילים הצעירים מצרפת ביקשו מהבנות שילמדו אותם לשחק קלפים. הבנות קיבלו קלפים מיוחדים מנאפולי מתנה מזוג איטלקים שלימדו אותם "skopa". ובכלל – כולם היו מאד גאים בהן שהן עשו את הטרק. מסתבר שזה ממש נדיר שילדים עושים את סובב אנאפורנה. נפרדנו היום מסנטי ומפרקש, היה מעט עצוב אך גם משחרר כדי שנוכל להמשיך את הטרק בקצב שלנו עם עצירות והתכווננות לבנות בלבד.
יום 14 הלכנו ל Kagbeni. היינו עדיין עייפים. עשינו את המסלול שמצפון לנחל, מה שהתגלה כדרך ארוכה בהרבה. והלכנו 18 קילומטר ארוכים ומתישים שבסופם הגענו לעיירה מבאסת וישנו ב shangrilla שהיה גם הוא מאכזב מאד אבל הכי טוב שמצאנו. אחה"צ הבנות שיחקו עם הילדים הנזירים במנזר הטיבטי והמצב קצת השתפר והיה נחמד.
יום 15 צעדנו ל marpha . לא יאמן שעשינו זאת! עברנו את ג'ומסון באמצע הדרך. ולמרות העייפות, וירידת המתח שאחרי הפס – הבנות הסכימו להמשיך ללכת פי 2 כדי להגיע ל marpha כי זכרנו (מהטרק שלנו לפני 20 שנה) שזו עיירה מקסימה עם המון תפוחים ופינוקים. ישנו במקום כייפי שנקרא paradise.שתינו מיץ משמשים, מיץ תפוחים, פאי תפוחים, פירות מיובשים ואוכל טעים! ביקרנו ב marpha foundation שזהו מעין מרכז התנדבותי מקסים לילדי האזור. הכל בנוי עץ עם המון ספרים מעניינים, מתנדבים מתוקים מכל העולם והרבה ילדים טיבטים מקסימים. היינו שם יומיים בעיקר כי יש משהו בכפר הזה שהוא נקי ומוקפד ואסטטי יותר מכל מקום אחר בטרק. כמובן בגלל היחס החם בגסט האוס והפיטריות שנקטפו ולא מקופסת שימורים.
יום 16 נשארנו עדיין ב marpha . פשוט מקום מקסים!
marpha - לקראת חניכת מקדש חדש הבנות בגלגלי תפילה טיבטים לאן נמשיך? טבע וחופש אינסופי לקראת upper pisang
יום 17 צעדנו ל kalopani. בדרך עברנו במפעל לייבוש פירות מדהים ולא אופייני למה שראינו עד כה בנפאל. בשלב מסוים הרגשנו שהסבלנות שלנו נגמרת והילדות עייפות ועצרנו טרמפ עם ג'יפ מקומי. מסתבר שהבחור היה סודני. היתה דממה ברכב. שתיקת מבוכה מוזרה. אבל אחרי כמה דקות פתחנו בשיחה קולחת והיה מרתק. כשהגענו ל kalopani פגשנו משפחה יפנית שפינקה אותנו בפירות. והיה נחמד להתחזק ולצאת שוב לדרך.
בית מלא בכוורות דבורים תלויות tatopani התארגנות אחרי מעבר נחל והוצאת עלוקות אחרי kagbani עוזרים אחרי נפילה ומוטשות
יום 18 הלכנו ברגל ל ghaza ואז הרגשנו שבאמת נגמר לנו הכוח והמוטיבציה. החלטנו שזה הזמן לסיים את הטרק ועלינו אחרי שעתיים של המתנה לאוטובוס איימים לכיוון העיירה הבאה. האוטובוס היה מזעזע. מלא תהומות. בוץ. מפולות. היה רגע שחשבתי שאחד הגלגלים היה בתהום ואני הייתי על סף לנדור נדר שאני חוזרת בתשובה אם אנחנו יוצאים בחיים. במקום זה החלטתי בתוקף שאנחנו יורדים מהאוטובוס ומתחילים ללכת או מחפשים טרמפ שפוי אחר. בסופו של דבר הגענו לעיירה tatopani שהיתה מאכזבת בפני עצמה אבל היו בה מעיינות חמים. הבנות ישר נכנסו לעניינים ונהנו מכל רגע במעיינות החמים. כיף!
יום 19 פתחנו את הבקר מוקדם מאד במעיינות החמים ונפרדנו מעיירת הרפאים הזו. חיפשנו את האוטובוס והחטלנו ללכת על ג'ייפ עד לפוקרה. הנסיעה עדיין קשה. הכבישים בגלל עונת המונסון מלאים בבוץ שלוליות ומים. הגענו לקטע שהמפולת לא מאפשרת להמשיך ליסוע. לאחר כשעתיים של המתנה. הגיע ג'יפ מהצד השני וחצינו במהרה את הקטע של המפולות. מביטים למעלה שלא יפול עלינו סלע ועלינו על הג'יפ לצד השני. הכבישים היו נוראיים. ללא אספלט. הכל מלא בבוץ עמוק. גבהים עצומים. תהומות. סלעים. הגענו למסקנה שהנפאלים האלה ממש קשוחים אם הם מסוגלים לעמוד בזה................
וכך הגיעו לקיצם 19 יום מרגשים ומאתגרים מלאי חויות ויופי. גיבוש בכל מובן המילה ותחושת עוצמה ומלאות!!!
************************************************************************************************
המלצות:
חוויה משפחתית מגבשת בצורה בלתי רגילה. הטרק קשה לילדים אבל אפשרי, מאתגר וממלא.
רצוי להביא שק"ש למי שקשה לו עם לכלוך או רגיש לאבק. בעקרון יש שמיכות בכל מקום כך שזה לא חובה. בגלל חשש לסחיבות עם הבנות לקחנו ממש מעט פריטים.
ממליצה לקחת: חולצה ומכנס dryfeet ארוכים. חולצה ומכנס טרמיים ארוכים. זוג גרביים. זוג תחתונים. מברשת שיניים ודאודורנט! ספר בפלאפון. גזייה כדי להוריד עלויות אוכל ולאפשר גמישות לארוחות צהריים והפסקות תה ועוגיות.
עלויות:
פירות יבשים יש לאורך כל הדרך אך יקר. מנות חמות המחיר נשאר סביר לגמריי. הכל עולה עד פי 2.
אוכל: ארוחות בקר צנועה (דייסה או מוזלי) עולה סביב 3$. ארוחת ערב צנועה (דל בהט) עולה 4 – 6$
פורטר עולה 12 $ ליום.
ג'יפ besisha- sangey עולה 50$
פרמיט עולה 32 $ . אך ילדים מתחת לגיל 10 לא משלמים
יתרונות עונת המונסון:
מספר הצועדים הוא סביב ה 10 ליום כשבעונה מדובר על 2000
גסטהאוסים מאפשרים לינה חינם אם אוכלים אצלם ארוחת ערב ובקר
חסרונות עונת המונסון:
הרבה גסטהאוסים סגורים ולפעמים יש תחושה של ישוביי רפאים
גשום אבל בדר"כ הגשם מתחיל אחה"צ
עלוקות – מתמודדים עם זה עם מלח והימנעות משלוליות ותחילה של ההליכה מ-sangey
**************************************************************************************************************************************
עכשיו הגענו לימים שאחרי הטרק.........חשים בנפילת מתח ועצבות מסוימת ומחכים לחלום הבא.......
