לפעמים בלילה, כשחם או קר מדי, או סתם כשאחת הבנות מעירה אותנו והיא ממשיכה לישון לידנו, אבל אנחנו לא נרדמים ונשארים בערנות יתרה ומתקשים להירדם בחזרה. אז מתחילות "חרדות שחרית".................
חרדה עיקרית היא עניני הכסף. מה יהיה עם הכסף. האם יספיק. האם נסתדר כשנחזור.
האם זה היה טרוף ללכת על הטיול הזה??????
חרדה שנייה חזקה גם היא, היא נושא בית הספר של הבנות. האם הן ישתלבו במסגרות קונבנציונאליות או לא קונבנציונאליות. האם זה נכון לעשות זאת לבנות מבחינה חברתית? מה הן מקבלות מכך? ומדוע הן רוצות לחזור לפעמים לארץ? האם לחברים שלהן יש משמעות כל כך חזקה או שאפשר לחיות כל החיים בתנועה מתמדת?
חרדה שלישית: ומה עם עבודה? מה נעשה כשנחזור? כמה זמן ייקח לנו להתאפס על עבודה וכמה נהייה בחוב עד שנמצא עבודה............. והאם יש לנו פנסיה מספיקה? האם אנחנו עושים טעות או שאנחנו עושים צעד נכון לחיים? מה יהיה???
חרדה רביעית: ומה עם הבית?
חרדה חמישית: האם החברים שלנו אוהבים אותנו? תומכים בנו? או שלא כולם? עד כמה להיעלב מהם אם הם לא עונים לואסטאפ? או סתם למה הם לא מתעניינים בנו? עד כמה אנחנו חשובים לחברים שלנו כמו שהם חשובים לנו? כמה הפרידה שלנו מהם לטיול נותנת לנו הרגשה שהם עזבו אותנו?
חרדה שישית: התהומות בכבישים – סוגיה שלא נגמרת בטיולים במזרח. גבהים עצומים. כבישים גרועים. האם הכול בשליטה? האם אנחנו לא לוקחים סיכון גדול מדי בטיול כזה עם הבנות?
חרדה שביעית: מונסון ושיטפונות - אנחנו לגמרי משוגעים שנכנסנו לתקופה כזו לנפאל ולהודו. מתי זה ייגמר? האם נכון להחנות את הרכב כאן בלילה בגשם? כל יום שומעים שיטפון והצפה או אסון במקום אחר בנפאל או הודו......אולי לא כדאי לזוז? אולי כדאי לזוז?
חרדה שמינית והגדולה מכולן: רעידת אדמה!!!!!!!!!!!!!!
חרדת הורות: האם אנחנו הורים מספיק טובים? האם לא נעשו להן משקעים בלתי הפיכים? האם הבנות יהיו בסדר? בריאות ומאושרות?
חרדת חלומות: האם אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים בחיים? מגשימים חלומות? משמעותיים לעצמנו ולאחרים?
