כך נראה הגבול בין נפאל להודו בחלק הלא צפוף שלו בזמן שהשוטרים משמשים בפסל הרתעה בלבד
סופסוף, אחרי 4 חודשים, החלטנו שאפשר (או שצריך) לצאת מנפאל המיוחדת בדרכה שלה. מלאה באטרקציות והרפתקאות לצד אנשים חמודים וכנים, יחד עם אנשים מעצבנים וחמדנים לתיירים, אוכל טעים והרבה הרבה שקט, מים ונוף. עברנו בקטמנדו ויצאנו לכיוון הגבול עם הודו.
מצאנו הרבה אי שקט בכבישים שסביב לקטמנדו, הרבה צפירות ונהיגה מהירה שלא ראינו בכל השהות בנפאל, הרבה עמידה ופקקים...............
לאט..... לאט.... מאד לאט....עברנו 500 קילומטר שנפרשים איכשהו על 3 ימי נסיעה ארוכים מאד בכ- 40 קמ"ש עם המון עצירות וזהירות......... לאט.... לאט נכנסים לאזור שמתחיל להיראות הודי, ושוכחים את הנפאלים למרות שהניקיון עדיין מאד בולט בהשוואה להודו. הודים, עומס, צבעוניות, שווקים צבעוניים, צפיפות, קושי ועוני מתחילים להיות נוכחים.
ראינו הרה בתים בדרך, כל פעם נראים יפים מחדש ומדהימים בפשטותם עם דגש על פשטות ולא בהכרח עוני. הרבה אזורים ששוקמו לאחר רעית האדמה עם בנייה מיוחדת שכוללת שקי חול או בוץ, כירוי איסכורית ולא יותר מקומה אחת.
הלילה ראשון לכיוון הגבול עבר באזור קסום לצידי נחל. מאחר שעדיין לא היינו מאורגנים על אוכל אכלנו שאריות ואפילו זכינו לשייק בננה תפוח משובח בזכות הבלנדר הידני שלי שמטייל איתנו בכל העולם. אחה"צ הבנות ואושר טיילו ועזרו לבנות הכפר הסמוך לסחוב ולקלוע את הקש והאורז ובבקר המשכנו לכיוון הגבול בדרך מקסימה עם שווקים אינסופיים לצידיה, טבע, שדות וחיות.
הלילה השני התחיל בלינה בסמוך למקדש. בתוך שדה שקט ויפהפה. בשעת בין ערביים עברה חבורת בנות בסארי צבעוני מצחקקות וכאילו ממהרות להגיע לביתן לפני החשכה. עלינו עברה עוד שעה נעימה של משחק דמיון באנגלית בין דולב ושיזף, קריאה וסיפור בין כליל וגומא, אני קראתי על היעד הבא שלנו – הסיקים ואושר נרדם ברגע מעייפות שאחרי נהיגה ארוכה לאורך יום שלם. התעוררנו ב 20:15 לקול חבורת גברים שהודיע לנו שלא כדאי לנו לישון בצד הזה כי הם מאמינים שזה קשור למסגד ושהמוסלמים בלילה מגיעים וחותכים את הראש .....אז כדאי לעבור בצמוד למקדש ההינדי. לא היה צריך להגיד לנו יותר כלום ותוך דקה התקפלנו משם.....תאמת.... שאני לשם שינוי לא חששתי ולא נרתעתי מהסיפור. חשבתי שמדובר באמונה תפלה. אבל הבנתי שאושר לקח אותם ברצינות.....אז התחלתי לחשוש. מיותר לומר שהבנות הודיעו רשמית שהן לא מתכוונות להירדם שם ולמרות שלקחנו החלטה שבלילה במזרח לא נוהגים התחלנו לנסוע ............
הסינוורים בלילה של הרכבים בהודו ונפאל הם משהו בלתי נתפס. הדרך הכי בטוחה ברגעים אלה היא להידבק מאחורי משאית ולקוות שהיא כבר תפנה את השטח בשבילנו. ברגע הראשון שמצאנו מקום בטוח לעצור – עצרנו. חזרנו ל"סטייל" של לינה בתחנות דלק. אין שום דמיון בין תחנת דלק שאנחנו מכירים לתחנת דלק נפאלית שנמצאת באמצע שדה, מכילה מתקן אחד למילוי דלק ולידו בית של משפחה שמתחזקת את התחנה. המקרה הכי גרנדיוזי יש גם אישה זקנה מאד שמוכרת ממתקים וסיגריות בסוכה. נרדמנו מיד והתעוררנו בזריחה. עשינו sungazing , קצת מתיחות ופקל"ים עד שנערת גיל ההתבגרות תתעורר (כי זה מאד מסוכן להעיר אותה) ואז התחלנו ליסוע תוך כדי זלילת תפוזים ובננות.
בזריחה לא היינו היחידים כמובן. המקומיים כבר החלו בשריפת פסולת, הרחובות התמלאו בנשים שסחבו תבואה במשקל עלום על ראשיהן, עיזים נדחסו לריקשות ודברים שתלו עצי בננה לצידי הנחלים.
מתחילים לראות יותר ויותר נשים עובדות בסחיבות ומכירת אוכל וגברים הודים כהרגלם מתמקדים בעישון ומנוחה בבתי בוץ, עץ ובמבוק.
במהלך הנסיעה התחילו ההכנות לחג המים. הנפאלים עוברים מפסטיבל אחד לשני ואין ספק שמנצחים את חגי ישראל והחופשות של הילדים מבתי הספר. לא מזמן חישבנו עם חבר נפאלי שיש יותר ימי חופש לילדים בנפאל מאשר ימי לימודים. על כל גדות נחל שראינו בדרך מזרחה, הונחו פרגולות צבעוניות וקישוטי עצי בננה והמון פומלות במחיר 10 רופי!!! לכבוד חג המים. אנחנו תוהים איך בתוך על האבק האופף אותם, באופן תמידי הם מצליחים לארגן אוירה שנראית לכאורה נקייה ונוצצת.
לא היה נחל שהם פיספסו בקישוט.....כמובן שעלינו על הגל ומילאנו את הרכב בכ 20 פומלות מעולות, תמרים מצומקים, סלסלת קש יפה אך חסרת תועלת והמשכנו לכיוון הגבול..........
ככל שנמצאים יותר בכבישים....אני והבנות קיבלנו את ה look ההודי בלבוש ובצבע העור שהיא תופעה מוכרת למטיילים, אבל אושר קיבל את ה look ההודי האמיתי בנהיגה.... וזה נדיר בהחלט. הכבישים הפעם בניגוד למעבר נמבאסה מהודו לנפאל, נראו לנו יותר רחבים ומתוחזקים. יכול להיות שזה בגלל שהתרגלנו, או כי אז נסענו בעונת המונסון והיה מפחיד או כי פשוט המעבר לכיוון דרג'ילינג הוא ראשי יותר. המרחב מסביב נהייה יותר צפוף ומבאס. הרבה פחות יפה ועמוס....... כשהצלחנו סופסוף להתקין את הציוד הדרוש לשמיעת מוסיקה בנסיעה.... המיניבוס שלנו התמלא במוסיקת נעורים של אנריקה אינגלסיס או אדל עד שהראש כמעט התפוצץ אבל היה "שמייח"... .... בניגוד ליפן בה שמענו את המוסיקה של קינצ'אן ואב'ה שהייתה עמוקה, מעט מדכאת ותמיד מעלה גולה בגרון למראה הבתים הנטושים ביפן. הגענו לגבול בחשש גדול בגלל שהרכב שלנו היה ללא פרמיט 3 חודשים (בגבול מקבלים רק לחודש אחד), בנוסף הרכב לא על שמנו והיה עניין עם העברת הבעלות וגם היינו צריכים לעשות בדיקת זיהום אויר שפג תוקפה.
נסענו כדי לא לייצר מבטים ועניינים מיותרים אך שמנו לב שעברנו את ה- imigration הנפאלי וכמעט את ההודי בלי בעיה כלל. חשבנו שאולי לא נכון לצאת ככה וכדאי להחתים את הדרכונים ולנסות לא להיתקל במכס בגלל הרכב. וכך עשינו. חזרנו אחרוה - קיבלנו חותמת צד הנפאלי ואז למרבה ההפתעה.... הגענו בקלות להגירה בצד ההודי. חותמות על הדרכון ויאללה נכנסנו להודו.... כך נחסכו להם 1500 שקל על הקנס לרכב........ בלי שאלה אחת על הרכב.
הפעם בניגוד למעבר נמבסה.... בצד ההודי ויתרו על העיסוק האיטי עם המחשב וכתבו הכול על נייר ובאופן חריג המעבר הלך מהר. הבנו שנפרדנו מנפאל רק אחרי שנגמר המתח מהגבול ואז נפלה עלינו כבדות, עצבות ובבת אחת הכביש ההודי שאב לנו את כל האנרגיות. הכביש נהייה עמוס במהרה וצריך להתרגל שוב למצב........................
אחרי הדוחק בקילומטר של הגבול בין המדינות, הכול נפתח, שדות תה ונוף נגלו לעינינו. אך מאד מהר שוב הנוף התחלף לדחוס וצפוף. לשמחתנו ההכנות לפסטיבל שהתחילו בנפאל בבקר המשיכו בצד ההודי ובשעות הערב החלה השמחה, הזיקוקים והציבעוניות בנחלים.
החלטנו לעצור לפני החשכה בעליה לדרג'ילינג ליד דאבה הזויה מעט כיאה להודו.......... הלילה היה מקסים. מול נוף מדהים. טאלי כייפי במחירי הודו... 300 רופי לכל המשפחה......... ובבקר התחלנו לעלות לדרג'ילינג. לעלות ולעלות. הכבישים בהודו אחרי נפאל נראו לנו מתוקתקים ומסודרים. לפחות יש אספלט.... למרות הגבהים העצומים. מזכירים את חבל לאדאק רק למזלנו אורכים שעתיים ולא יומיים. ומכאן לדרג'ילינג..............
