אז עברנו ברכב שלנו את הגבול מנפאל להודו. הגענו לדרג'ילינג. הדרך היתה יפהפייה, בגבהים עצומים. אבל כמובן שדרג'ילינג למרות כל הקסם המדובר עליה בספרים הייתה מאכזבת, כמו כל עיר הודית (אולי קצת פחות אבל עדיין הרבה). מזוהמת, מלוכלכת וצפופה. ניסינו להתארגן על סים לפלאפון, החלפת כסף נפאלי להודי , קניית כפכפי אצבע לדולב וארגון פרמיט לסיקים. נכשלנו בכל המשימות!!!! התעייפנו מהעיר הזו למרות שהאנשים היו באמת חמודים.
ראינו את רכבת הצעצוע המפורסמת שנחשבת נכס עולמי והזדעזענו מזיהום האויר שהיא פולטת ולכן החלטנו לא לעלות עליה. גם על גן החיות ויתרנו והאנרגיות שלנו ירדו לאיטן. אכלנו בערב את כל המומו שמצאנו בדוכן קטן, מה שהעלה לכולנו את מצב הרוח ואז התחלנו לחשוב אם לישון ברכב או בגסטהאוס כי בתנאים של עיר, יותר קשה לנו לישון ברכב אך הגסטהאוסים יקרים מאד ולא נראים נקיים יותר מדי. במקרה, כשחזרנו לרכב, עצרה לידנו שוטרת מקסימה שלא ויתרה וניסתה לעזור לנו למצוא מקום לינה נעים ברכב. היא טענה שוב ושוב שאולי נשאר עוד יום בדרג'ילינג כי היא עיר נחמדה ובטח לא כדאי לנסוע בלילה. השוטרת שידכה אותנו לנהג מונית חביב ונסענו אחריו עד שהגענו לחנייה שליד ביתו. שם העברנו את הלילה. השתמשנו בשירותים שלו ואף בבקר זכינו לשתות איתו ומשפחתו את התה הדרג'ילינגי הידוע של הבקר. למרות שקפאנו בלילה, כי המקום מאד גבוה וחשוף לרוחות, התעוררנו מחויכים והחלטנו לחזור לעיר למרות חוסר רצוננו ולתת לדרג'ילינג הזדמנות נוספת.
בדרג'ילינג, לקח שעות להחליף את הכסף הנפאלי ועוד יותר זמן לארגן את הסים בפלאפון , ראינו את המוזיאון הטיבטי שמאד עניין את כולנו ואז יצאנו לדרך..............
אחרי שחילצנו את עצמנו מסמטאות הרכב הצרות, הגענו לגבהים עצומים בתוך שדות תה, יער עבות והרבה כפריים שמכרו גזר מדהים שנאכל אצלנו בצ'יקצ'ק. הנסיעה ביערות היתה מרתקת והמקומיים נראו כל כך נחמדים בכל עצירה שעשינו. עברנו דרך הכפר chupsi וסביב השעה 15:00, שזו השעה שאנחנו מחפשים מקום נעים ללון בו בתוך הרכב, ראינו מגרש כדורגל ענק בכפר peshok . פשוק הוא בעצם כפר קוטפי תה שלאחר העצמאות של הודו, בעלי האחוזות לא שילמו לקוטפים ומאז הקוטפים עצמם מוכרים את התוצרת בצורה עצמאית. מיותר לציין שכל אחה"צ הגיעו אלינו אנשים לצפות במחזה שלנו. אבל הם לא היו מעיקים, הם היו מקסימים ונתנו מרחב. הבנות וילדי הכפר שיחקו מקסים במשחקי כדור וכל מיני וסוף הזמינו אותנו לאכול טאלי אמיתי וטעיייייייייייייייייםםםםםםםםםםםםםםםם אצל משפחה מקומית.
בהרבה רגעים בטיול אני מרגישה פחות כיף בגלל הצורך לדאוג לבנות, להשגיח עליהן ולספק להן את צרכיהן במקום לחשוב על מה שאני צריכה כרגע או רוצה לעצמי או לנוח. הקושי האמיתי מתבטא בעיקר בהתמודדות עם מצבים של רעב, עייפות, קינאה וקשיים של הבנות. מה שמאד מקשה על תחושת הניתוק וחופש מוחלט בטיול. מצד שני, בכל הרגעים האלה של ממשק עם המקומיים אני מרגישה שהטיול היה אחרת לגמרי בלעדיי הבנות ויש מקומות כמו היום שהיו הופכים לחסרי משמעות ללא נוכחותן, הקסם שלהן והקלות של התקשורת שלהן עם הילדים המקומיים.
בכל הביקור שלנו באזור gorkaland לא הבנו למה אין תיירים בכלל. המשפחה שאימצה אותנו הסבירה שהייתה להם שביתה של 100 יום. השביתה נועדה כי אנשי גורקה רוצים מדינה עצמאית. אנחנו שמענו על השביתה ממריה (שהיא מדג'ילינג) שעבדה אצל הנספח הצבאי בדלהי ולכן לא חששנו. יחד עם זאת, זה מסביר שוב ושוב למה הטיול הוא מורכב, ולא חייבים להיצמד ללוחות זמנים של "עונה מומלצת" או תקופה מסוימת.
המשפחה המאמצת אפשרה לנו להתקלח אצלם וסבלנו ממקלחת קפואה. בזמן שהבנות הקשוחות שלנו לא התלוננו בכלל אני ממש התקשיתי לקבל את העובדה ששוב אין מים חמים וקפוא לי. בסופו של יום, הם הציעו לנו לישון אצלם. מדובר על משפחה ממעמד גבוהה מאד בהודו שחיה גם הם כשבט ענק יחד, מגדלת ירקות ופירות אורגניים, תרנגולות ועיזים, באמצע כפר שנראה נידח לחלוטין. ההורים עבדו בעבודות ממשלתיות חשובות וכל הילדים שלהם שכיום סביב גילאי ה- 30, מאד משכילים ועובדים חרוצים. סירבנו לישון אצלם, סתם כי היינו נבוכים והיה לנו קשה "לקבל" מהם כל כך הרבה אך למחרת ביקרנו אצלנו כמה שעות ושתינו תה מקומי ונהנו משיח קולח.
התעוררנו ב 5 בבקר מדפיקות על הרכב של הבנים הילדים מאתמול, שבאו לשחק כדורגל וקראו במין הברה מוזרה "שיזף שיזף"...... כולנו התעוררנו בשמחה והתחלנו לשתף איתם פעולה.
במהלך הבקר, קיבלנו מאחת השכנות 6 פומלות טעימות ולא הסכימו שנשלם עבורן. פגשנו גם תופר מקסים שתיקתק את תיקוני הבגדים מאד מהר וביקש בסה"כ 50 רופי על כל העבודה. ואיש שמכין דבש עם המכונה שלו לכל השכונה.עשינו סיור באזור וראינו איך גדל גי'נג'ר, פלפל חריף, ירקות ופירות, תה, תרגולות, עיזים, כמה ילדים חמודים וכלב מתוק שלא ירד מהידיים של הבנות. התלבטנו אם להישאר באזור עוד לילה או להמשיך בדרכנו כי קשה למצוא מקומות כל-כך אוטנטיים, נעימים ושלא מסתכלים על תיירים כארנק מהלך..............
המשכנו.......
בדיעבד נראה כטעות אך זה מסוג הדברים שמבינים רק בדיעבד כי תמיד יש את המתח בין להישאר ולשהות עוד קצת במקום לבין הרצון לראות עוד משהו חדש ולהספיק. יכול להיות שזה גם קשור לתחושת סוף הטיול שמתקרב ובא והרצון להספיק עוד ועוד כי זה קרה לנו שוב במקום הבא בkichenberi ואפילו ב yoksum...........
