את הסיפור הבא תאלצו לדמיין למרות שהוא חריג ולא יאומן מהסיבה הפשוטה שכל מכשירי התקשורת והצילום שלנו מקולקלים ולא עובדים כראוי...........
הגענו אחה"צ לאזור במטרה לראות את האגם היפה והקדוש שכתוב עליו בספרים.
התחיל גשם והיה מאד לא נעים, קר ומוזר. ציפינו למקום קדוש עם המון אנשים והגענו למקום אפרורי, שקט והכול היה סגור. אכלנו ארוחת ערב בדאבה ומלבד שהיה ממש טעים היה מאד רטוב. הגשם נכנס מכל פינה אפשרית מהגג של המבנה הרעוע, אחריו הגיעה הפסקת חשמל. הלילה היה קשה וקר אבל עבר......
בבקר התעוררנו והתארגנו לקראת האגם והמנזר, מבלי לדלג על צעקות וקריזה שלי על הבקר בנושאי ניקיון סדר וארגון המיניבוס שלנו. אחרי אכילת בננות ושתית צ'אי צעדנו למנזר. מדובר במנזר בנות שנבנה לא מזמן ועדיין לא פתוח לקהל. אבל הכניסו אותנו בשמחה. הבנות התמוגגו מהקרבה לנזירות והנזירות לא הפסיקו לנשק את הבנות והרעיפו עליהן כמות ממתקים בלתי נתפסת. כמו שדולב אמרה: זה אפילו יותר מכמות הממתקים שאנחנו מקבלים ממיקי ופזית!!! הזמינו אותנו לצ'אי בכוס הכי נדיבה ששתינו וכמובן עוד קצת ממתקים. טיילנו בשבילי המנזר ואף חלקנו מזרון ושולחנות תפילה בפעם הראשונה עם הנזירות בתפילת בקר. בשלב מסוים לאור התפילה התחילו לתופף בתוף הענק והאהוב עליי אך אליו הצטרפו החצוצרות שתמיד נשמעות לי כמו משהו צורם וחורק כאילו ילד בן 3 עושה בכוונה להרגיז.
הגברים במנזר באופן חריג שירתו את הנזירות – מה שלא ראינו עדיין בשום מקום, בטח לא בהודו. הם הכינו להן תה, נשנושים, ארגנו את הפסלים, ניקו ובישלו. תענוג!!!! כל דקה ששהינו במנזר, הבנות קיבלו עוד שוקולד , עוד עוגייה ולמרות שהגיעו לשלב הסירוב – אי אפשר היה באמת לסרב אז פשוט הן הנהנו ל"תודה" והתחילו לאסוף את הממתקים בתיק. צחקנו שעכשיו ברור לנו מדוע כל הנזירות האלה שמנמנות........
כמובן שהבנות שלנו היו מרותקות לנזירות ושאלו שאלות: מדוע הן קירחות, למה משמשת שרשרת החרוזים, מדוע הבגדים בכתום ובורדו, התבוננו בחדרים שלהם וציינו כמה מעט ציוד יש לנזירות, איך הן ישנות 4 בחדר למרות גילן, כמה שולחן התפילה שלהן יפה, כמה מצחיק שהן צועדות ממקום למקום עם הכלים הרב פעמיים האישיים שלהן וכמה ממתקים יש לכל אחת בתיק.
הגענו שוב למצב הלא ברור אם האטרקציה שלנו היא הנזירות והמנזר או שאנחנו האטרקציה של הנזירות והמנזר ............
הנזירות לאחר תפילה ממושכת ובנוכחות הבנות שלנו נראו מעט שובבות. התחילו להכות בקלילות זו את זו, לצחקק, לשים חפצים ולהציק אחת לשנייה ובהחלט לא הביעו רצינות נזירית. גומא במהלך התפילה עזרה לנזירות לבנות את מתקן הקטורת ולהדליקו, דולב קיבלה שרשרת מזל נוצצת, שיזף סתם התחבקה עם אחת הנזירות וכליל הייתה עם הנזירות הנערות בנות ה- 16. לא האמנתי שהעברנו שעתיים של תפילה באולם................
יצאנו משם עם תחושה של פשטות, צניעות, שקט, הערכה על מה שיש, הרפיה, שחרור, קבלה, להפסיק לנסות לשנות, לקבל את הרע והטוב שבנו.
בשלב מסוים יצאנו כדי לראות את האגם הקדוש שהיו בו דגי ענק זללנים והאכלנו אותם בהרבה מהעוגיות שקיבלנו במנזר. אומרים שאם עלה נופל באגם הקדוש הזה , מיד ציפור מגיעה להרים אותו ובאופן מופלא לא היה אף עלה באגם. עלינו לתצפית ואכן האגם הוא מאד רגוע ושקט. באמת קסום. אך מאד מהר הבנות התעקשו לחזור למנזר. הפעם הבנות התעקשו להתנדב בו. הן מצאו להן כל מיני התנדבויות החל משיח ולימוד אנגלית שזה תחום שרוב הנזירות חלשות בו ובגלל שמדובר בבנות – הנזירות הרגישו נוח לתרגל בנוכחותן את האנגלית, הן סידרו וארגנו את המנזר לקראת אירוע גדול שאמור להתקיים למחרת, ניקו את שולחנות התפילה והלימוד.
לאורך היום, במהלך שעות היום, אחת לשעה – נזירת אחת או שתיים התנגבנו עם כליל להציץ ברכב שלנו שסיקרן כל עובר אורח. היה מצחיק לראות אותן חומקות ללא אישור, מתכופפות בכניסה שלא יראו אותן ומשתעשעות. בשעות החשכה אחרי ארוחת הערב, הנזירות הפתיעו אותנו והתחילו להגיע בקבוצות גדולות יותר של 5,6 נזירות, לצפות במחזה והשיא היה שהנזירה הראשית והמבוגרת ביותר הגיעה גם עם ממתקים כמובן. בנוסף, בביקורים הליליים הללו הן גם החלו לתת לבנות כסף!! (המון – נתנה לארבעת הבנות 3000 רופי!) ואף כמה נזירות נתנו להן בגדים שקטנים עליהן כמו מעיל ומכנסיים או סווצ'רט פליס של נורספייס בצבע בורדו נזירי מקסים. ניסינו לסרב שוב לכל המתנות הללו אבל הבנו שצריך לשחרר ושהבנות שלנו מאד משמחות את הנזירות ושיחררנו. דולב קלעה לניסוח כשאמרה ש"הנזירות כל הזמן נותנות, וקוראות לנו מכל פינות אולם התפילה לתת לנו ממתקים עד כדי שהתחושה היא שאנחנו בעצם אלו שנותנות להן והן קוראות לנו לקבל מאיתנו משהו" (את התחושה הטובה שבנתינה למישהו אחר). בבוקר לא האמנו למראה עינינו, מסתבר שכמות הממתקים שהצטברה אצלנו ברכב מהנתינה של הנזירות היא יותר מקיטבג שלם!!!!! בשביל לשמור על שלום בית ולמנוע מהבנות הרעלת עוגיות, החלטנו להציע להן "להעביר את זה הלאה" ולהפוך ל"רכב לחלוקת ממתקים לככככככככככככככוללם", ובכך, כמו הסיפור של לאה גולדברג- "מעשה בשלושה אגוזים", ליהנות גם פה מהכיף בנתינה. למרבה הגאווה הבנות התלהבו מהרעיון בטירוף וכל חמש דקות עצרנו את הרכב ליד ילד חולף או פועלים בכביש והם קיבלו את מנת העוגיות שלהם. מיותר לציין שהבנות היו בשמיים.
בשלב מסוים שוטר שישן בבקתה ליד החנייה הגדולה בה ישנו הגיע כדי לבקש מאיתנו להיות בשקט כי זה מקום קדוש והוא היה צריך לשפשף את עיניו למראה הנזירות והבאלאגן מסביב.
בלילה הלכנו לישון בשמחה וששון והתעוררנו כל כמה שעות לקולות התפילה והתיפוף כנראה לכבוד אותו אירוע גדול ל'שלום'. למחרת שוב הגענו למנזר, אכלנו והתנדנבו. הנזירות התעקשו שנגיע בשעות הפנאי (מחוץ לשעות התפילה) כדי שיוכלו לבלות עם הבנות. אך לבסוף נאלצנו לעזוב כי מנהל המנזר הודיע לנו שהבנות גורמות לכך שכל הנזירות לא קשובות בתפילות ................
