למרות ההתלבטות אם לפסוח על ורנסי או להיכנס אליה בגלל נוכחות הבנות והקושי של העיר הזו. למרות שכבר החלטנו שמוותרים על ורנסי להפעם. גיליתי בדרך שאושר לא היה בורנסי אף פעם והיא ממש נמצאת בדרך שלנו, לכן החלטנו למרות הכול להיכנס אליה. אז הכנו את הבנות לקראת המראות, הצפיפות, הדוחק והעומס.
אני מרגישה שאין יותר מה לתאר ומה להוסיף על ורנסי. כולם כבר ראו, שמעו וביקרו בעיר המטורפת הזו. שינסנו מותניים והגענו לשם בזריחה לכבוד שריפת הגופות אחרי נסיעה קשה של כשעתיים בתוך ערפל. הגענו לשיא שעת שריפת גופות, טבילה בגנגס, רחיצת כביסה. הכנו את הבנות שלא נותנים לאף נוכל להתקרב אלינו. אומרים שעשינו כבר סירה. אומרים ששמענו כבר הרצאה. שהכל בסדר לא צריכים עזרה ולא ריקשה! שאנחנו לא צריכים מדריך! ולא רוצים תמונות! וכך היה. היינו מאד אסרטיביים ומרוכזים בעצמנו. רצינו לעשות סיבוב קצר וממוקד ויאללה להמשיך בנסיעה מערבה. אך פתאום הגיעה אלינו אישה עם פנים מצולקות להחריד, שיחסית להופעתה החיצונית המפחידה ביותר, הייתה עדינה ולא דחפה. הציעה שנקנה ממנה טיקות במחיר הכי נמוך שראינו בכל הודו. הבנות ואושר נדרכו ועמדו במשימת גירוש ההודים המציקנים אבל אני שמתי לב אליה, אמרתי להם "חכו", בוא נקנה ממנה, היא לא נוכלת. קנינו ממנה חבילה של 24 חבילות של טיקות קטנות ב 100 רופי והתחלנו לדבר איתה. כמובן שבעלה הוא זה שחירב את פניה עם חומצה, יש לה 2 בנים והיא הייתה ממש מקסימה, טיילה איתנו עוד קצת ונפרדנו ממנה. אח"כ הצטערתי שלא קנינו ממנה את כל החבילות אבל הצלחנו להמליץ עליה בהמשך כשראינו ישראלית שמאד אוהבת טיקות....
בהמשך ההליכה בין הגאתות, נקרע לכליל הכפכף ואני התנדבתי ללכת יחפה. אני לא יכולה לדמיין שוב את ההליכה בורנסי יחפה כי זה מעבר לקו הדמיון ולכן המשכנו ללכת עד הריקשה ומשם קנינו כפכפים, פירות וצעדנו לרכב שלנו. כמובן שעזבנו לא לפני שהחלפנו פנצ'ר בגלגל שזו מלאכה שכבר אושר הצטיין בה ואפילו כליל.
בדרך כשהיינו על הריקשה אושר ירד כדי לדחוף אותנו בעלייה. כל ההודים התפוצצו מצחוק, ואז כליל, שמכירה את הודו כבר זמן רב אמרה את המשפט החכם "אוי אבא, עשית לנו את עכשיו!!!!". זר לא יבין זאת........... אבל באמת בהודו קשה להגיד "עשית לנו את היום: כי כל רגע ביום הוא קסום, הזוי ומפתיע בדרכו שלו ולכן הדגש על "עשית לנו את הרגע" היה ממש ממש מצחיק ובמקום!
המשכנו לכיוון khajuraho שוב. לאורך כול המרחבים, הכפרים והצבעים. בדרך עצרנו ליד כפר שכולו עסק בייצור צמר (לפני janiganj) . עדיין התלבטנו אם לאפשר לבנות להיכנס למקדשים של הקאמה סוטרה שאומרים שהם מאד ארוטיים או לא. אני חשבתי שזו אומנות, פיסול, ארכיטקטורה והן כלל לא ישימו לב. אב הבנות מאד חשש וסירב בכל תוקף לאשר לבנות כניסה למקדשים.
בדרך עצרנו בכל דוכן אפשרי כדי לקנות לשיזף סוכריות כי היא ניצחה אותי בהתערבות ושוב מפתיע שכל הדוכנים מכילים רק פאן (הטבק האדום שהם לועסים ויורקים בצורה דוחה ביותר) וצ'אי. אני לא מצליחה להבין את ההודים ברגעים אלו. דוכן אחרי דוכן מוכרים בדיוק בדיוק בדיוק אותו דבר. מה אין תחרות? אין יצירתיות? אין חשיבה מחוץ לקופסא? למה אף אחד לא פתח פלאפל או סתם דוכן פרות באמצע?
לפעמים ההודים נראים לי הכי יצירתיים בעולם. אין כזה דבר שאי אפשר לתקן או לסדר או לארגן ומצד שני הם נראים לפעמים כל כך חסרי מעוף ויצירתיות..............
