אז אחרי אתנחתא בפושקר המשכנו לכיוון Mount abu. תאמת שהזדעזעתי ממלונות הפאר וכמות האנשים ברחובות. חיפשנו אחד בשם לליט שאושר פגש לפני 17 שנה ועשה איתו טרקים בזריחה ללא תשלום לכל מי שהתעניין. באופן פלא עם הכישרון של אושר הצלחנו למצוא את המקום. לליט אמנם עזב לפני 15 שנה עם בחורה אירית ואיתה גר עכשיו באירלנד, אבל אביו עדיין מתפעל את הגסטהאוס שהיה מפוצץ בישראלים שחשבתי שאין אחד מהם באזור. הופתעתי!
ישנו במיניבוס שלנו מחוץ לגסטהאוס בתקווה לראות דוב עצלן כמו שהבטיחו לנו שמסתובב בלילות ברחובות – ולא ראינו. הוספנו והתעוררנו ב 5 בבקר כדי להגיע לשמורה ולראות טיגריס שאושר ראה לפני שנים רבות וגם זה לא קרה. אבל כן הערנו את שומר השמורה ב 5 בבקר והוא אמר שאין כניסה אלא אחרי 9 , כשהשומר ראה שאנחנו עקשניים ולא מתכננים ללכת לשום מקום עד השעה 9, הוא יצא שוב מהמיטה ופתח לנו את השער.
אז ראינו תנין בודד שחי לו באגם, וציפורים מעניינות מאד. דוב או נמר לא ראינו. אך במקום יש אוירה נעימה והסלעים מרשימים.
מכאן המשכנו עם 4 בנות עייפות, רעבות ועצבניות לכיוון אודייפור להתנדבות בחוות חיות רחוב: animal aid unlimited.
כל פעם כשאני נתקלת במקומות כאלה אני נדהמת שיש אנשים טובים בעולם ומנסה לפצח איך הם מצליחים להגשים את החלום שלהם ולעזור לסביבה בצורה כה משמעותית.
ראינו מלא פרות שהפציעה העיקרית שלהן היא שבירת רגליים מתאונות דרכים או בעיות מעיים מבליעת פלסטיק. לטיפול בהרעלות כאלו בעיקר נותנים משככי כאבים עד שימותו כי חל איסור על ניתוחן כי הן קדושות, חמורים שאילצו אותם לסחוב יותר מדי ושברו רגליים, כלבים עיוורים ונכים מפגיעות רכב, מהתעללות או שטבעו בזפת והפציעה הכי עצובה שראינו היא שאנשים שפכו חומצה על הכלבים או קשרו את הפרה והחמור בצורה מזעזעת.
מתנדבים מכל העולם עובדים שם, יחד עם עובדים קבועים ואפילו כמה הודים שיש להם נכות בעצמם עובדים עם הכלבים. המקום מתקיים על תרומות ולדעתנו שווה כל שקל שנתרם.
הופתענו מאד מאיך שלא מפריע לבנות לראות את המראות הקשים של החיות הפצועות ולפעמים גם הריח קשה למרות הניקיון החריג של המקום. הבנות, למרות הכול, נוגעות, מלטפות, מחליפות תחבושות, מנקות והכי נהנו להניק את הפרות, החמורים והבופלו שאמהותיהן מתו.
הבנות מאד התעניינו ושאלו את ג'ים בעל המקום הרבה שאלות. מדובר על זוג אמריקאים עם ילדה אחת שכיום היא בת 27 והם הקימו את המקום בלי תכנית מוקדמת. התגלגלו לתוך זה. הם כמובן טבעונים וכל עובדי המקום גם.
כליל רצתה לאמץ כלבה נכה בגפיים האחוריות אך ג'ים אמר שהיא הכוכבת שלהם וחושב שלא כדאי להוציא אותה משם. המקום מאפשר בית לכלבים נכים ועיוורים שלא יסתדרו בחזרה ברחוב – את השאר מחזירים למקום שמצאו אותם אחרי שעוברים תהליך ריפוי. את הפרות משאירים אצלם לתמיד, כי ברחוב הן חוזרות במיידי לאכול פלסטיק ושוב סתימת מעיים, אלא אם הן שייכות למישהו וכנ"ל החמורים חוזרים לבעליהם אם לא התעללו בהם. המקום מכיל הרבה פרות וחמורים שיישארו בו לתמיד.
מאחר ובהודו יש 60% מהכלבת בעולם, מגיעות הרבה חיות עם כלבת ואותן נותר רק להרדים. שאלנו את הבעלים מה עושים עם החיות המתות. הבנו שבהודו נהוג לשרוף את המתים ולכן גם כאן, כך היו אמורים לעשות. לצערם העלות של שריפת חיות מאד גבוהה וגוררת שימוש גבוה בעצים ולכן היא לא מתאפשרת. לצערם ומזלם יש מפעלים שמייצרים תיקים וחפצים מעור ופרוות ולכן הם מגיעים לאסוף את החיות המתות ללא תשלום. הנחמה היא שאולי הם הורגים קצת פחות חיות בגלל זה.
החווה השאירה את כולנו מזילי דמעה אך עם שמחה בלב. יצאנו בידיעה שמתישהו נחזור לשם.
