לבומבי הגענו באמצע הלילה אחרי שעות של עמידה בעומסי תנועה שהחלו הרבה לפני הכניסה לעיר. אחרי שעשינו סיבובים רבים כדי למצוא את הדרך להיכנס לשכונה של ארטי החברה שלנו מסדנה פורסט, מצאנו את עצמנו בחנייה של בניין גבוה ב 3 בלילה. למרות הכול, ארטי ונאמו החברה שלה יצאו אלינו משועשעות וערניות ואספו אליהן את גומא ודולב ואנחנו נשארנו לישון ברכב.
למחרת חיכתה לנו ארוחת בקר טעימה אצל הוריה החמים, האינטליגנטים והמשפחתיים. הצצנו בחיים בתוך עיר ענקית שלא מוכרת לנו, עמוסה ומלאת גירויים ויחד עם זאת פגשנו משפחה שחיה באושר, צניעות עם הרבה אהבה ונתינה.
התלבטנו יחד אם כדאי לעשות סיור בשכונת העוני של מומבי כדי להכיר ולשמוע על החיים והאנשים במקום. מול לעשות סיור בעיר הגדולה ולראות אתרים. כמובן שמאחר ואנחנו מטיילים עם 4 בנות, ומאחר ומדובר בעיר ולא בטבע, אף אחת מהאופציות לא נשמעה לנו מבטיחה במיוחד אך מאד רצינו לעשות סיור בשכונת העוני וכך גם ארטי, נאמו ואמא שלה שלא עשו זאת עדיין. לכן שמענו שניתן לקחת מדריך ולהבין דרכו את החיים בשכונה.
לקראת 11:00 יצאנו לסיור המקוצר שעשו לכבודנו והופתענו לגלות את הקהילה, האנשים והעשייה במקום. בניגוד לשכונת עוני "slams" שאנחנו מכירים מארה"ב ודרום אמריקה, שם אנחנו יודעים על אלימות ונשק, כאן במומביי מדובר על שכונת עוני אך האנשים אינם אלימים ואינם חמושים כלל. רוב המשפחות הגיעו מהכפר כדי להרוויח כסף ולשלוח למשפחה המורחבת שלהם בכפר, או סטודנטים שהצליחו להיכנס לאוניברסיטה אך מתקשים לשלם עבור המחייה. המדריך שלנו הוא אחד מאותם סטודנטים.
בכניסה לשכונה ראינו משפחות שחיות על הכביש, להן אין תנאים בכלל. לא חשמל ולא מים. הם לא חייבים במבנה אלא מעבר לחומת השכונה. הם העניים ביותר וחסרי כול באמת. הם מוכרים כל בקר תוצרת שהם מכינים למשל סלסילות קש ומזה הם מתקיימים. אחת לכמה ימים המשטרה מפנה אותם כיון שאסור להם לישון על המדרכה, אז הם זזים וחוזרים לאותה נקודה לאחר מכן. למרות הכול הם לא נראו מיואשים, לא דחפו לנו מוצרים, חייכו ומכרו את דבריהם בשקט ובחיוך.
כשנכנסנו לשכונה קצת נלחצנו בגלל הבנות. חששנו לשלומן ולמצב רוחן. מאחר והיינו יותר מבוגרים מילדים, כל אחד מאיתנו נתן יד לאחת הבנות וכך נכנסנו בקבוצה מגובשת וחזקה. המדריך היה מקסים וכל הזמן דאג שנלך בטור כדי שנאפשר מקום לרכבים לעבור. כשנכנסנו עמוק יותר לשכונה, לא הייתה אפשרות לכלי רכב להיכנס אך מצד שני היו הרבה חוטי חשמל מאד נמוכים ולפעמים ביוב ברצפה אז היינו צריכים לשים לב מלמעלה ומלמטה.
בתחילת השכונה ראינו את המפעלים של המקומיים. מפעלים מאד קטנים אך מאד יעילים שמפרנסים משפחות רבות. להפתעתנו ראינו את מפעל מחזור הפלסטיק שמכיל אינסוף סוגים של פלסטיק וממחזר כל סוג בצורה יסודית ומקצועית. למרות שהודו מאד מלוכלכת ועמוס בפסולת, זה הרגע שאתה מבין מה משמעות המלה מחזור. בלי התייפייפות. בלי עיגולי פינות. מחזור ממש. הכי מחזור שראיתי אי פעם. את האיסוף אותם אנשים עושים ברחובות, בעל המפעלון קונה מהם לפי משקל ולאחר ההפרדה הוא מוכר לפי משקל.
מפעלון נוסף היה מפעל לחידוש ומחזור פחיות צבע. במפעל עבדו נערים בני 15 ששלחו את כספם למשפחתם. הנערים מקבלים מקום לינה ואוכל מה שמרחיק אותם מעיסוק בפשע ולכן המפעל נחשב ערכי מאד ולכן לא משלם מיסים. העבודה עם הפחיות נראית אינסופית ומאד מדויקת לאנשים עם סבלנות ענקית בלבד. למרות שעבורנו הסיטואציה קשה בגלל הצפיפות, הזיהום, הלכלוך והחוסר יכולת לתת לאותם נערים להתפתח וללמוד, הם היו מאד מחויכים ונראה שהעביר good time יחד.
עברנו דרך מפעל קטן לגריסת נייר ומפעל קטן שמכין מהפלסטיק הדק שיוצא מהמחזור, עטיפות ניילון לגלילי הבדים ומשם עברנו למפעל האחרון בשכונה זו שהיה מפעל של עורות. עבורנו היה די דוחה אבל המדריך אמר שמדובר בחיות שמתו מתאונה או מזקנה ולא מחיות שהורגים אותן במטרה לעשות תיקים ונעליים.
אחרי המפעלים עשינו הצצה למבני המגורים של השכונה. היה צפוף ביותר. המדריך הסביר לנו שבשכונה זו שגודלה כ 10 מגרשי כדורגל חיים כ-7מליון איש. כל חדר או פחון למעשה משמש בית למשפחה ממוצעת של 6 נפשות. כשעברנו זו היתה שעת הצהריים וראינו אנשים אוכלים, עובדים, נחים או ישנים יחד על אותן משבצות פצפונות. מבנה המגורים למעשה כולל מטבח קטן אלא אם המטבח משותף ונמצא מחוץ למבנה וזהו. באותו מרחב קטן ישנים בלילה ובבקר מבלים עם הילדים ועובדים.
חשמל יש לכל התושבים בשכונה זו, אך מים יש להם רק כשעתיים בשעות הבקר המוקדמות בהן כל משפחה צריכה למלא לעצמה דליים ולהשתמש בהם עד ליום למחרת.
את השירותים המדריך חסך מאתנו אבל להפתעתנו בשכונה לא היו בעלי חיים כמו שאנו רגילים לראות ברחובות הודו. לא פרות ולא כלבים.
הפתעה נוספת הייתה שהבנות שחלק מהתושבים התקדמו והגיעו לשלב שהם יכולים לעזוב את השכונה אך הם בוחרים להישאר בה בגלל הקהילה. מדובר על קהילה תומכת שפותרת את כל ענייניה הפנימיים בינם לבין עצמם, למרות שבעינינו זה צפוף ודחוס להם יש סדר וארגון ברור. חוקים מאד ברורים. יש להם פסטיבלים ומפגשי קהילה ותמיכה זה בזה.
יצאנו מהשכונה עם הרבה שאלות, פליאה ומשם המשכנו לכיוון אזורים יותר יפים במומביי בלי שפסחנו על דוכני הקוקוסים הטעימים. זללנו ארוחה מקומית טעימה ביותר של טאלי שמורכב מהרבה מנות קטנות ומיוחדות ומשם עברנו לחלק יותר אומנותי באזור שכונת הדיג של מומביי. למרות הריח הקשה של הדגים פגשנו מלא אנשים ואומנים שצבעו קירות והביאו מחאה על זיהום ולכלוך על ידי בניית יצירות אומנות באולם שלם שם המול פסולת וחן. בסיום התערוכה הציגו בשמי בריח דגים שהיה מאד מקורי ומשעשע. בשעות הערב טיילנו בטיילת העמוסה ואף זכינו לראות את מבנה הרכבת המפורסם, המואר והיפה של מומביי.
יצאנו ממומביי מאד עייפים ומותשים מיום עיר עמוס בחוויות רגשיות ובעיקר הרגשנו שהכרנו עוד משפחה הודית מקסימה ומיוחדת שנכנסה לנו ללב.................
