את רוב הדרך ממומבי לגואה עשינו בלילה כדי להקל על הבנות בנסיעה, אך הצלחנו להתרשם באור מפונה שהיא למעשה עיר מלאה באשראמים. הופתענו לראות שהיא מלאת חיים, עצים ונקייה. מיד לאחר שיצאנו מהעיר התחילו כפרים עם מרחבים אינסופיים מהיפים שראינו בהודו. ראינו משפחה של 10 נפשות שעברה "דירה" על 12 סוסים קטנים בלבד. היה מרתק להתבונן בהם. הלבוש שלהם היה קסום. כמו כן, חלוקת התפקידים הברורה בה הגברים הובילו את העדר המבוגר, הנשים הובילו את עדר הגדיים והסבים הובילו את הציוד המועט שיש להם. 2 ילדים שנראו ממש קטנים היו מונחים על הסוסים ומדהים שהם לא נפלו משם והיו בשליטה מלאה בין השמיכות, הסירים וסלסילות הקש. אפילו גדי קטנטן שזה עתה נולד ישב ביניהם.
בהמשך ביקרנו בחוות serene eco village הגענו אליה בלילה והיה מאד מוזר אך האנשים היו מקסימים למרות מחסום השפה. קראתי במקרה על החווה: Medicine free farm ולאחר שכולנו גילינו סקרנות על המקום, וכמובן בזכות הרכב שלנו שמאפשר גמישות גדולה, החלטנו לבדוק על מה מדובר. בבקר התעוררנו לנוף מטורף של אגם ועצים. הבתים של המשפחות שגרות בחווה הזכיר קצת קיבוץ שכלל מרחב, משחקים, עצים, מבנים , מי שתייה מיוחדים והרבה צמחי מרפה מסביב.
החווה כללה נוף יפהפה לאגם שנבנה לצורך אגירת מים, מכונה להכנת דבש השייכת לאחת המשפחות, מפעל קטן לייצור קטורת ששיך למשפחה אחרת, רופא קונבנציונאלי שעבד 30 שנה בתחום אך הבין שעדיף לעבור לרפואה טבעית ובדרך זו הוא הולך מעתה ואילך כולל העברת טיפולים וסדנאות. מחסום השפה היה קשה מאד אך האנשים היו מאד חמים ומזמינים.
המשכנו לכיוון מאהאבאלשווארשם גילינו את מפעל mapro. שמכין הרבה מוצרים מפירות מגרים אך כמובן שהכול מלא בסוכר. המפעל עצמו מאד מרשים והסיור בו חמוד. הכל מורכב מהרבה מכולות צבעוניות ומאורגנות להפליא, מה שהוסיף "שיק" מגניב לכל המקום. המדריכים בו היו קצת באדנרלין גבוה...אולי בגלל כמויות הסוכר............
הנסיעה המשיכה באזור מקסים מלא בקנה סוכר,לצידי עצי בניאן, פיקוסים ונוף לאגם. המשכנו עוד וגילינו את עולם פירות היער שניתן ליהנות ממנו מסוף נובמבר עד מרץ וזללנו עד כלות פטל, תות, דובדבנים, תותי עץ במחירי תיירים מופקעים ומעצבנים אך היה טעים ביותר! משאיות קנה הסוכר העצומות שפגשנו לאורך כל הדרך לא הפסיקו להרשים אותנו ולהכניס אותנו לחישובי עלות תועלת של הדבר הזה. ניסינו לחשב כמה שדות קנה סוכר נכנסים במשאית אחת, כמה עולה להשיט את החומר לארץ והאם המוצר נשאר טרי לנצח או לא. לאורך הדרך ראינו שכונות של עובדי כביש או שדה שמתגוררים בשכונה צפופה ומייצרים לעצמם קהילה עם ילדים, אוכל ועבודה. המגורים הם בתוך בתי יריעות פלסטיק נגד גשם שמסתכמים בעלות של 20 שקל בלבד! חייכנו שראינו שלמרות הבית ששוויו זעום, הציוד דל והלבוש צנוע לכל אחד מהמשפחות יש פלאפון.
המשך הנסיעה הייתה בחושך מוחלט לכיוון גואה, הרגשנו שהפסדנו נוף ושכונות מעניינות בדרך, ואפילו מפעל לאגוזים מסקרן אך מצד שני ראינו בשעה 1:00 בלילה קרוואנים מרשימים בשולי הדרך. עצרנו לידם וגילינו שמדובר בקרוואן של שחקני קולנוע שמשתמשים בו לאיפור והתארגנות לפני הצילומים. המיניבוס שלנו נראה כמו גמד לידם מבחינה חיצונים וכמו קופסאת שימורים מבפנים לעומת הפנים של האוטובוס המלכותי. כמובן שהערנו את הבנות מיד וכולן הציצו, נגעו, דמיינו והתרשמו ביותר...................
