אז הנה הגיע הרגע שכולנו חיכינו לו ואנחנו בדרך להורים של שרינת וריאן שפגשנו בחוות סדנה פורסט. ההורים שלו גרים בהאמדבד שבגוג'אראט ולמרות המרחק הגדול אנחנו סקרנים מאד לראות את המדינה הזו ובעיקר את ההורים. שרינת וריאן הם אחים שמאד נקשרנו אליהם בסדנה. בעיקר לשרינת. בילינו איתם המון, בבישול בתורנויות מטבח בחווה, צפייה בסרטים, נגינה על תופים או סתם באכילת הרבה אידלי.
ההתרגשות הייתה מאד גדולה. ניסינו להיות נקיים ולהתקלח בדרך באחת ההזדמנויות שנקרו בדרכנו, ניסינו ללבוש בגדים נקיים ולהסתרק כי אחרי שאנחנו כל כך הרבה בדרכים בלי מקלחת, גסטהאוס או מרחב, אנחנו לא הכי מאופסים על עצמנו. לקחנו הרבה זמן ספייר כדי שלא נאחר ויצאנו מאודייפור מאד מוקדם על הבקר. לצערנו הבקר התחיל עם פנצ'ר. לשמחתי הרבה אושר החליף את הפנצ'רים כבר במיומנות וזריזות אך מרוב הפעמים שזה קרה, כליל כבר התמחתה בנושא והתחילה לעזור לאושר. על כן היא המציאה בדיחה (נגדית למוכרת) נוספת השבוע ואמרה: " איך אישה מחליפה גלגל?" תשובה: "לבד!". לאחר כשעתיים גילינו עוד 3 פנצ'רים. ואחרי שכולם הוחלפו בהצלחה, בעצירה הבאה היה שוב פנצ'ר. הפעם נאלצנו להחליף פנימית. והמשכנו בדרך. כבר הבנו שלא נוכל לעשות את העצירות המתוכננות בדרך לראות בורות מים ומקדשים ואולי זה היה לטובה כי זה כבר מאוס. האמת, שכל המקומות כבר נהיו פחות מעניינים והמפגש עם האנשים נשאר תמיד מרתק וממלא ולכן לא התאכזבנו יותר מדי, אולי הבנות אפילו נהנו מעוד סרט בנסיעה והמשכנו. הגענו להאמדבד והתפעלנו מגודלה. לא ציפינו לעיר בקנה מידה שכזה ואף נלחצנו מהכבישים. לאחר כמה סיבובים סביב, הגענו לשכונה החמודה שלהם והיא הזכירה לי את "שכונת חיים" מהילדות. רימה – אמו של שרינת, הרעיפה עלינו חום, חיוכים והמון חטיפים הודים למרות שהיא לא הרגישה בטוב. למרבה השמחה הרחוב היה גדוש באנשים שחגגו חתונה. אין צורך לתאר את השמחה שתקפה את הבנות למראה האירוע המופלא של החתן והכלה עם כל הצבעוניות ההודית, אורחים מקושטים במיטב בגדיהם וצבעיהם. היה מרתק. אחרי ארוחת ערב טעיממממממממממממה וקצת פטפוטים, נרדמנו וישנו טוב כמו שהרבה זמן לא קרה לנו...........
על הבקר חיכתה לנו ארוחת בקר ענקית שלא הצלחנו להשתלט עליה ולאחריה יצאנו לנסות שוב את מזלנו בקניית ותיקון פלאפון. הגענו למצב שהטלפון של גומא אבד, הטלפון של כליל ננעל, הטלפון שלי נשבר והטלפון של אושר לא נטען כי הסוללה ישנה לצערנו נכשלנו שוב בכל המשימות ונטשנו את המצב לטובת האשראם והמוזאון של גנדי. הופתענו בקלות ש"הובר" עובד בהאמדבד ומיד הגיעה מונית ואספה אותנו. ממש ננהנו במוזאון. האוירה מרתקת ונעימה.
ראינו את כלי האוכל שלו, הבגדים, החדר ולמדנו עליו הרבה. בשלב מסוים הגיח איש מבוגר עם מכונת עץ לאריגה אז כל הבנות נשארו איתו כשעה וניסו ללמוד את המכשיר והעשייה עצמה. בהמשך דולב התעצבה מאד כשהבינה שגנדי עשה הרבה שביתות רעב כדי שיקשיבו לו, גומא נפעמה מעבודות היד וכליל הוקסמה ממשפטי התובנה של גנדי שתלויים על כל קירות המוזאון, הבית והאשראם.
משם המשכנו למוזאון הטקסטיל calico ולצערנו הוא היה סגור. המוזאון נראה שווה ביותר אך מאד קשה להיכנס אליו בגלל הגבלה לא ברורה של כמות המבקרים בו 20) ושעת הביקור (10 בדיוק!). מוזר?!?! ויתרנו והמשכנו לעוד כמה מבנים של פעם.... עם בתי ענק עתיקים של עשירים ומשם לפארק המדע ההזוי ביותר שראינו עד כה בעולם (אמור לייצג קדמה אך חצי מהמתקנים לא עובדים או במצב ממש רעוע).
צחקנו שהודו תמיד מפתיע וגם הפעם גילינו 2 פטנטים משעשעים חדשים שנמכרו ברחוב:
טבלט מקורי = פלאפון עם זכוכית מגדלת
פרסום נייד = רוכב אופניים שנוסע עם שלט גדול ועליו פרסום
חזרנו בשמחה ובששון לבית. הרעיפו עלינו שוב ארוחת ערב, רק שהפעם הבנות התעקשו לעזור והצליחו ואני התעקשתי לנקות כלים והצלחתי כך שהרגשנו קצת יותר יעילים..... ושוב הלכנו לישון בציפייה למחר כי רימה הזמינה אותנו לראות את מקום עבודתה שהוא בעצם מרכז לתכנית החלל ההודית!.
בבקר רימה הודיע לנו שאנחנו לא עוזבים. פשוט ככה. כמובן שלא יכולנו לסרב לה גם כי היא הייתה סגורה על עצמה וגם כי נהנינו מכל רגע!
את ארוחת הבקר בקושי זללנו כי באמת שהם פיטמו אותנו ולכן היינו עדיין מלאים מהערב אך לא ויתרנו ולקחנו הכול אתנו להמשך היום.
כל הרגעים עם רימה היו מלאי שמחה, חוכמה, אמונה וקירבה. היו לנו שיחות עומק איתה על הילדים, כמה קשה לשחרר ולתת חינוך לא שיגרתי לילדים, על נישואים והחיים בכלל.
התחלנו את הבקר במרכז לתכנית החלל שהיה מרשים במיוחד. למדנו המון ונהנינו בעיקר מה סרט תלת מימד שהעביר בצורה מושלמת את תחושת הריחוף בחללית. הבנות הביעו המון עניין בקוסמונאוטים ובעיקר ברוסי שננטש בחלל לתקופה ארוכה. החלק המשעשע ביותר כמובן היה ה"סלפי" שמדריכי המקום ביקשו מאתנו....הפעם זרמנו איתם למרות שקצת נמאס לנו מזה, אבל היה ממש מצחיק!
מכאן המשכנו למסגד מרשים של Sarkhej Roza ואחרי שזללנו את שאריות אורחת הבקר של רימה שהזכירו לי טמלס ארגנטינאים (מאכל שמורכב מאורז וקוקוס בעטיפת בננה – מושלם!), המשכנו לבאר Hadalaj שרצינו לראות בהלוך אבל בגלל כמות הפנצ'רים שתקפו אותנו באותו יום – לא הספקנו. באר זו אכן שווה את הנסיעה ולא יאומן איך בנו אותה בקפידה ויופי וכמה השקיעו בה.
סיכמנו שעד כה האמדבאד היא העיר הכי מערבית שפגשנו כולל במראה וכולל בהתנהגות האנשים. מעבר לכך שכמובן האנשים הרבה יותר חמים, מזמינים ונעימים מעיר מערבית שכולם מרוחקים זה מזה. אך הכוונה שאין יריקות ואין נגיעות ברחוב.
חזרנו בצהריים המאוחרות כי קבענו לראות את אבא של שרינת - סריניואן וללכת איתו למפעל שלו. ממש התרשמנו מאיכות החולצות של המפעל ואת היחס החם והנעים בין העובדים. ילדה בגיל 4 הסתובבה שם בשמחה כי אמא שלה עובדת והיה מקסים לראות איך כולם מקבלים את זה בשלווה, הכול היה מסודר, כל אחד אחראי על חלק מסוים של חולצה וכל פריט נעשה בנפרד, הנעליים מסודרות בחוץ וכל העובדים עובדים יחפים. מקסים!
המשכנו בגן שעשועים ומשם חזרנו לביתם השקט והנקי ואחרי מקלחת מעולה גומא ודולב נסעו עם סריניואן לעשות קניות ופשוט היה אחה"צ מושלם.
למחרת אנחנו מתכננים לעזוב לכיוון בומביי...... רימה עדכנה אותנו שנהייה מוכנים לכמויות האידלי שהיא מכינה ומשם, על קיבה מלאה או יותר נכון מפוצצת נתחיל להדרים...
